ארכיון סיפורי דיירים - ביחד https://beyahad.co.il/houses/stories/ רשת בתי אבות - האתר הרשמי Wed, 12 Nov 2025 11:16:28 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=7.0 https://beyahad.co.il/wp-content/uploads/2021/12/cropped-עיצוב-ללא-שם-42-32x32.png ארכיון סיפורי דיירים - ביחד https://beyahad.co.il/houses/stories/ 32 32 חלום שמתגשם – הסיפור המרגש של רחנה זוארץ https://beyahad.co.il/stories/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%a9%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%92%d7%a9-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%96%d7%95%d7%90/ Wed, 12 Nov 2025 11:14:38 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=28861 בבית לאזרחים וותיקים אנו עדים מדי יום לרגעים אנושיים מלאי אהבה, נאמנות וזיכרונות יקרים – אך יש סיפורים שנוגעים בלב באופן מיוחד. רחנה זוארץ, דיירת אהובה במחלקה הסיעודית שלנו, גידלה את הנכד באהבה גדולה, כאם שנייה ממש. מאז שהיה ילד קטן, הוא הבטיח לה הבטחה אחת: “יום אחד אטוס איתך במטוס.” השנים חלפו, רחנה התבגרה, […]

הפוסט חלום שמתגשם – הסיפור המרגש של רחנה זוארץ הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> בבית לאזרחים וותיקים אנו עדים מדי יום לרגעים אנושיים מלאי אהבה, נאמנות וזיכרונות יקרים – אך יש סיפורים שנוגעים בלב באופן מיוחד.

רחנה זוארץ, דיירת אהובה במחלקה הסיעודית שלנו, גידלה את הנכד באהבה גדולה, כאם שנייה ממש. מאז שהיה ילד קטן, הוא הבטיח לה הבטחה אחת: “יום אחד אטוס איתך במטוס.”

השנים חלפו, רחנה התבגרה, והנכד לא שכח את ההבטחה. לאחרונה – למרות מצבה הבריאותי ומגבלות הניידות שלה – החלום הישן הפך למציאות מרגשת. הנכד הגשים את הבטחת ילדותו ולקח את רוחנה לטיסה לרומא, כשהיא יושבת בכיסא גלגלים אך מלאה באושר ובזיכרונות טובים.

הפוסט חלום שמתגשם – הסיפור המרגש של רחנה זוארץ הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> זרקור על הדיירת אדליסט מרים – יום הולדת 100 https://beyahad.co.il/stories/%d7%96%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%93%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-100/ Wed, 07 Feb 2024 11:48:25 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=24220 מרים אדליסט בת 100, דיירת בעטרת רימונים, חגגה עם דיירי הבית ועם צוות הרופאים והמטפלים יום הולדת תלת ספרתי – 100. למרים אדליסט סיפור חיים מאוד מאוד מעניין. מרים, ילידת גרמניה, עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1933 לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. כשסיימה את גימנסיית רחביה הוחלט שתיסע לאנגליה להשלים את לימודי האנגלית שלה. מרים […]

הפוסט זרקור על הדיירת אדליסט מרים – יום הולדת 100 הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> מרים אדליסט בת 100, דיירת בעטרת רימונים, חגגה עם דיירי הבית ועם צוות הרופאים והמטפלים יום הולדת תלת ספרתי – 100. למרים אדליסט סיפור חיים מאוד מאוד מעניין.

מרים, ילידת גרמניה, עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1933 לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. כשסיימה את גימנסיית רחביה הוחלט שתיסע לאנגליה להשלים את לימודי האנגלית שלה. מרים נסעה ללונדון והתגוררה אצל קרובי משפחתה. זמן קצר מאוד אחר כך נודע למרים על האסון הנורא שקרה בירושלים בימי המנדט הבריטי בתקרית טראגית שבה 3 חיילים בריטים פוצצו את רחוב בן יהודה והיו המון קורבנות בעקבות כך החליטה מרים לחזור לירושלים ולעזור להוריה.

כשהגיעה לישראל היא היתה בשיירה האחרונה שהצליחה להגיע לירושלים. מרים נסעה ברכב המשוריין כאשר נהג הרכב הצביע על אדם שצעק לאורך חוף הים לעבר האונייה שעמדה להחזיר אותו לבריטניה. זה היה המושל הבריטי. אז הבינה מרים ממש באותו הרגע שהמנדט הבריטי הסתיים ועובדה זו עוררה שמחה רבה בקרב הנוסעים בשיירה. אחרי 6 שעות נסיעה היא הגיעה לירושלים ובמסע בו ירו עליהם מכל עבר.

היא חשבה שתנוח מספר ימים בירושלים אך מיד למחרת בבוקר הגיעו חבריה וביקשו ממנה שתתגייס לעזור להם בעיר כי היו המון פצועים והרוגים. מרים התגייסה למשימה ועבדה יומם ולילה. לאחר זמן מה הקימה בית חולים בבניין מאולתר שהיה בית הספר לדיפלומטים. לאחר מכן כשבית החולים הזה התמלא בפצועים ולא היה כבר מקום, הצבא נתן לה בניין נוסף שבו היא הקימה בית חולים נוסף, גם בניין נוסף זה התמלא בפצועים. הצבא גם ביקש ממנה שתעזור בבית החולים דג'ני ביפו. זה היה בית חולים לכרותי גפיים, היא נסעה לילה שלם לבית החולים דג'ני כדי לסייע לטפל ולשקם את הפצועים.
למרים הוענקו דרגות קצונה במהלך מלחמת השחרור עבור תרומתה בזמן המלחמה, מרים פשוט שכחה לקחת את הדרגות כי היתה מאוד עסוקה. רק לאחר למעלה מ-70 שנה בעודה דיירת בדיור מוגן ביקשה מרים לאתר את דרגות הקצונה שלה, יקיריה עזרו לה בכך ואיתרו את הדרגות כך שמרים זכתה, שנים לאחר קבלתן, לענוד על חולצתה את דרגות הקצונה שהגיעו לה כל-כך בשל פועלה ותרומתה הגדולה בהצלה ובטיפול בפצועים במלחמת השחרור. כבוד גדול!

מרים אדליסט עם דרגות הקצונה

אדליסט מרים הגיעה במהלך חודש ינואר לבית אבות עטרת רימונים בבני ברק התקבלה בחיבוק גדול על ידי צוות המטפלים הפרא-רפואיים ועל ידי צוותי הסיעוד וצוות הרופאים. אתמול המחלקה התקשטה בצבעי שמחה וצהלה לכבוד מסיבת יום הולדת 100 של מרים, רבקה ניגנה באורגנית והדיירים בירכו אותה, נאחל למרים המיוחדת אריכות ימים בשמחה ובבריאות איתנה עד 120.

הפוסט זרקור על הדיירת אדליסט מרים – יום הולדת 100 הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> לקבל הכל באהבה – משה אביאל https://beyahad.co.il/stories/%d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%90%d7%9c/ Thu, 29 Sep 2022 16:43:05 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=7320 סיפורו האופטימי של משה אביאל דייר במרכז סיעוד וותיקים לקראת ראש השנה – כתבה במגזין משפחה בשנתיים וחצי האחרונות משה אביאל מתגורר במרכז הגריאטרי 'מרכז סיעוד וותיקים' בבני ברק מרשת "ביחד. "אני נמצא כאן מכיוון שאיני יכול להתהלך באופן חופשי כמו בעבר אבל חש בטוב באופן כללי", הוא מסביר, ואז מוסיף בכנות: " בית האבות […]

הפוסט לקבל הכל באהבה – משה אביאל הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> סיפורו האופטימי של משה אביאל דייר במרכז סיעוד וותיקים לקראת ראש השנה – כתבה במגזין משפחה

בשנתיים וחצי האחרונות משה אביאל מתגורר במרכז הגריאטרי 'מרכז סיעוד וותיקים' בבני ברק מרשת "ביחד. "אני נמצא כאן מכיוון שאיני יכול להתהלך באופן חופשי כמו בעבר אבל חש בטוב באופן כללי", הוא מסביר, ואז מוסיף בכנות: " בית האבות מושקע ומטופח מאוד, נמצאים סביבי אנשים במצבי תפקוד שונים, ולמדתי להיות שמח בחלקי ולראות את הטוב".

המילים "לראות את הטוב" הן אלו שמלוות את אביאל כל חייו, החל משנות ה-30 כאשר גדל בארץ כילד תל אביבי צעיר. "הילדות שלי הייתה בסך הכל טובה, אני זוכר שהיו סביבי ילדים שהגיעו מכל רחבי תבל ועלו לארץ. אבל אני הייתי שונה מהם – הייתי יליד הארץ והרגשתי בכך גאווה גדולה", הוא מספר.

בבגרותו הייתה העבודה הראשונה שלו בנגרייה המשפחתית, אך מהר מאוד הוא הבין שעבודות הכפיים פחות מתאימות לו, והוא נמשך לעולם המספרים. "אף פעם לא למדתי לימודי השכלה גבוהה" הוא מדגיש, "אבל זה לא מנע ממני לעבוד בתפקידים מתקדמים בבנק הפועלים. אהבתי את העבודה, ועסקתי בה עד הפנסיה".

כאשר יצא לפנסיה גילה אביאל את חיבתו הגדולה לטיולים. "עד אז לא יכולתי להרשות לעצמי להכיר את הארץ, כי כל החיים עבדתי", הוא מציין. "מאז שיצאתי לפנסיה טיילתי עם אשתי ברחבי הארץ –, עשינו הכל באופן עצמאי ולא כחלק מטיולים מאורגנים. היינו קוראים על כל מקום בו ביקרנו ואוספים ידע. אני מרגיש שמשמיים נתנו לי את האפשרות לנצל היטב את השנים, כדי שכיום, כשאני נמצא בבית אבות בשל בעיות סיעודיות, ובעצם לא יכול לצאת מכאן, לא ארגיש שהפסדתי".

עם זאת הוא מדגיש: "אני לא מרגיש מוגבל, כי מכל בחינה אחרת אני מתפקד ברוך השם מצוין – יש לי זיכרון טוב, ואני מנהל חיים מלאים ומאושרים. אני לא מטייל, אבל ממלא את היום בתחביבים אחרים – ממשיך להתעסק במספרים ולייעץ בנושאי כסף ובנקאות, אני גם לומד ספרדית – גם זה סוג של חלום שרציתי להגשים במהלך השנים, וכעת זו ההזדמנות. בזמנים של קושי אני מזכיר לעצמי לקבל כל דבר באהבה, כמו שאמר פעם מישהו: 'אנחנו צריכים שיהיה לנו כוח לשנות את מה שאפשר לשנות, ושכל כדי לקבל את מה שאי אפשר לשנות'. אני מאמץ את המשפט הזה".

מה תוכל לאחל לנו לשנה החדשה?

"שתהיה שנה בה מתגשמים כל הדברים הטובים שאנו מאחלים לעצמנו, ובעיקר – הבריאות. זה חשוב יותר מכל דבר אחר".

הפוסט לקבל הכל באהבה – משה אביאל הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> סיפורה של הדיירת אלכסנדרה פריימן ממרכז סיעוד וותיקים https://beyahad.co.il/stories/%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%9f-%d7%9e%d7%a8%d7%9b%d7%96-%d7%a1%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%95%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d/ Tue, 22 Mar 2022 08:39:17 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=6123 אלכסנדרה פריימן, ניצולת שואה, היום בת 86, מספרת את סיפורה האישי עם המון כאב, דמעות וסערת רגשות, אך גם עם המון תקווה והערכה על הניסים הרבים שחוותה ועל תקווה שלעולם לא נחווה עוד סיפור שכזה.אלכסנדרה נולדה באוקראינה בשנת 1935, בעיר שמרחקה כ- 40 ק"מ מפולין והייתה כבת חמש וחצי כאשר התחילה המלחמה. כחודש לפני תחילת […]

הפוסט סיפורה של הדיירת אלכסנדרה פריימן ממרכז סיעוד וותיקים הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> אלכסנדרה פריימן, ניצולת שואה, היום בת 86, מספרת את סיפורה האישי עם המון כאב, דמעות וסערת רגשות, אך גם עם המון תקווה והערכה על הניסים הרבים שחוותה ועל תקווה שלעולם לא נחווה עוד סיפור שכזה.
אלכסנדרה נולדה באוקראינה בשנת 1935, בעיר שמרחקה כ- 40 ק"מ מפולין והייתה כבת חמש וחצי כאשר התחילה המלחמה. כחודש לפני תחילת המלחמה, בתאריך ה – 24 במאי 1941, נפטר אביה של אלכסנדרה והן נותרו אמה, אחותה הגדולה והיא.
לפני תחילת המלחמה דיברו רבות בבית על כך שעומדת לפרוץ מלחמה וכי על היהודים לברוח ולהסתתר. בחודש יוני, בשנת 1941 התחילה המלחמה באוקראינה, "אני זוכרת שישבתי על המדרגות של הבית משחקת בבובה ופתאום ראיתי שמיים אדומים ושחורים והבנתי שהתחילה המלחמה, כל העיר הייתה מלאה בחיילים".
מיד לאחר פרוץ המלחמה השכן, שהיה יהודי גם הוא, אמר כי עלינו לברוח ולרוץ לתחנת הרכבת. וכך עשינו; אני, אימי ואחותי, רצנו הכי מהר שיכולנו לתחנת הרכבת שהייתה עמוסה באנשים שניסו לברוח מההפצצות, הרכבת הייתה ארוכה מאוד ועמוסה באנשים, את הילדים הכניסו לקרונות מיד אך אימי נשארה מחוץ לקרון. "אני זוכרת שהיה קצין אוקראיני בכניסה לקרון שאמר לאימי – מה אתם יהודים? – כאשר אימי ענתה בחיוב הוא אמר לה בלעג – אתם בורחים ומשאירים את האנשים שלנו פה?!", אימי בכתה והתחננה לקצין האוקראיני שיכניס אותה לקרון משום שבנותיה כבר נמצאות בפנים, לבסוף הוא הסכים. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לעיר ליד קייב, "היו פיצוצים בכל מקום, התחלנו לברוח לכל מקום אליו נשאו עינינו, לא ידענו לאן אנחנו רצים, פשוט רצנו על חיינו".
כאשר נגמרו ההפצצות, הגענו, לאחר ריצה ארוכה, לעיר שנקראת דנייפרופטרובסק. שם הועברנו בספינה למקום מחסה, לא אכלנו ולא שתינו מספר ימים, היינו רעבים וחולים. לא הצלחנו להגיע לבית המחסה, הספינה שהעבירה אותנו טבעה. כאשר הגענו לעיר, היכן שהיה צריך להיות בית המחסה, התחילו מיד יריות לכיווננו אז התחלנו לרוץ לכיוון היער, ללא נעליים, עם קוצים שנכנסו לנו לרגליים, "ביער, הייתה שורה של חביות שהסתתרנו מאחוריה תוך כדי ריצה. החביות הצילו לנו את החיים, הם ספגו במקומנו את כל הכדורים". רצנו ללא הפסקה עד שהגענו לתחנת רכבת להעברת בעלי חיים, הקרונות היו ללא גג, ניסינו להספיק את הרכבת, רצנו הכי מהר שיכולנו, לא רצינו למות, פחדנו, אבל לא הספקנו את הרכבת, קיווינו שהרכבת הבאה תגיע מהר. "אמרו לנו שהרכבת שפספסנו הופצצה וכל מי שהיה בתוכה נהרג", היה לנו מזל גדול. כאשר הגיעה רכבת נוספת, הקרונות שלה היו מלאים בחולות, לכן כולם התחילו להוציא מהר את החולות מהקרונות, כדי שנוכל להיכנס לתוכם. "אני זוכרת את הרגליים של אימא שלי, הן היו כל כך נפוחות והן כאבו לה מאוד".
כשעלינו לקרון, ראינו שם "חוליגנים", הם הראו לנו סרטונים כיצד הגרמנים הורגים את היהודים, אחד הנוסעים אמר לנו לא להסתכל לשם כי יש אנשים שהשתגעו. לאחר נסיעה קצרה ברכבת אמרו לנו שיתחילו לשחרר גז ולכן חילקו לנו חתיכות צמר גפן. אמרו לאימא שלי שאנחנו חייבים לשכב על הריצפה ושהיא תשכב מעלינו. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל לבסוף הגענו ליער, שם התחלנו לחתוך עצים ולכסות את הקרונות משום שהיו חשופים, לא רצינו להתגלות. המשכנו ברכבת עד שהגענו לעיר סטלינגרד שברוסיה. שם לקחו אותנו לקיבוץ, לקחו את כל מי שניצל לעבוד בשדה, בקור של מינוס 40 מעלות, ללא אוכל.
הניצולים הועסקו על ידי רוסים אשר קיבלו אותם כפליטים לתוך רוסיה והשתמשו בהם ככוח עבודה, אך לא הביאו להם שכר עבור עבודתם, לא הביאו להם אוכל.
"אימא יום אחד עבדה בשדה ואחד מהחוליגנים, שהיה אנטישמי, לקח אותי וזרק אותי לתוך באר, רק בגלל שאני יהודייה. במקרה עבר שם גבר שעזר לי והוציא אותי מהבאר". "גיליתי אחר כך שבזמן שזרקו אותי לבאר, לקחו את אחותי ואנסו אותה".
יום אחד אימא שלי, בזמן שעבדה בשדה, ראתה מעט חיטה אז היא לקחה והחביאה אותה, אבל ה" ז'נדאם" (האישה שמפקחת על העבודה) ראתה אותה לוקחת את החיטה והיא החלה להכות אותה כל כך חזק. אימא לקחה את החיטה רק בגלל שהיינו כל כך רעבים, לא היה לנו מה לאכול, ממה לחיות.
כאשר הגרמנים החלו להתקרב לסטלינגרד, רוסיה הטילה עוצר על העיר כך שאף אחד לא יוצא ולא נכנס לעיר. בעקבות העוצר היה המון עוני ורעב ואנשים מתו בגלל הרעב. אימא שלי פגשה במקרה את דוד שלה שהביא לה מעט קרוטונים וזה מה שאכלנו. כך חיינו במשך שנה.
לאחר כשנה החלה מתקפה על העיר והתחלנו לברוח מהעיר עד שהגענו שוב ליער, שם פגשנו בחיילים רוסים אשר הלכו לכיוון אחד הערים ליד סטלינגרד אז הצטרפנו אליהם אבל גם שם הייתה מתקפה גרמנית ונאלצנו להתחבא בשירותים, היינו מכוסים בצואה, ולא הייתה לנו אפשרות להתקלח אחר כך. "אני בחיים לא אשכח את זה!".
הגענו לאיזה מושב ליד סטלינגרד ושם אמרו לאימא שלי שתמורת שק קמח היא תהיה אחראית על שוורים, אך לא יכולנו לעשות דבר עם הקמח משום שהביאו לנו קמח בלבד, ללא מים או משהו שאיתו יכולנו להכין עם הקמח אוכל. אני זוכרת שהשוורים ברחו ולכן נאלצנו לברוח שוב.
פגשנו פלוגה של חיילים רוסים ואימא שלי ביקשה שיעזרו לנו לצאת מהמושבים שליד סטלינגרד משום שהייתה סכנה גדולה ליהודים והיו הפצצות. החיילים הסכימו להוציא אותנו משם בתנאי שאימא תקיים איתם יחסי מין. אימא שלי הייתה מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל להגן עלינו ולהציל אותנו אז היא נענתה לדרישתם של החיילים. היינו בדרכים במשך חודש, באמצעות אוניה, לא ידענו לאן פנינו מועדות, העיקר שהצלחנו לברוח, היינו חודש ללא אוכל ומים, "היינו כל כך רעבים". בסופו של דבר הגענו לאוזבקיסטן, שם אימא עבדה במפעל של נשק אשר עבדו בו יהודים, חיינו בבתים תת קרקעיים, עשויים מבוץ, הלכנו לישון ללא שמיכות או בד להתכסות בו ולהגן על עצמנו מהקור הנוראי, קיבלנו כרטיסים שמקציבים לנו לחם, 200 גרם לאדם, היינו צריכים ללכת בכל פעם שלוש שעות על מנת להגיע לנחל כדי לשתות מים. אני זוכרת שהיו שם תנים ונחשים.
לאחר זמן מה חליתי במלריה ובדלקת עיניים בשל סופות החול שהיו שם, וללא יכולת לקבל טיפול רפואי. בשנת 1947, בתום המלחמה, החזירו אותנו לבלרוס באמצעות רכבת שמעבירה אוכל ושם קיבלתי טיפול רפואי והחלמתי מהמחלה. כולם היו חולים מתת תזונה ותת היגיינה. מסע הבריחות נמשך כשנתיים עד שהגענו לאוזבקיסטן.
בסוף המלחמה, אלכסנדרה ובני משפחתה חיפשו את סבה וסבתה אשר נעלמו מיד לאחר תחילת המלחמה ונוכחו לגלות כי אינם עוד בין החיים. סבה של אלכסנדרה היה מנגן בכינור למחייתו ולכן הוא נלקח על ידי הנאצים לנגן עבורם, כאשר סירב לעשות זאת, הם חתכו את זקנו ואת אצבעות ידיו ולאחר מכן ירו בו למוות. את סבתה לעומת זאת, תלו מיד לאחר תחילת המלחמה יחד עם כל היהודים שלא הצליחו לברוח.
בימים אלו אלכסנדרה הינה אלמנה+1, היא חיה במדינת ישראל והגיעה לבית האבות שלנו לפני כשנתיים, היא עלתה ארצה בשנת 1980 יחד עם בעלה, ביתה עלתה ארצה בשנת 1978 יחד עם בן זוגה.

הפוסט סיפורה של הדיירת אלכסנדרה פריימן ממרכז סיעוד וותיקים הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> סיפור חייו של הדייר יעקב ליברמן מעטרת רימונים https://beyahad.co.il/stories/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%98%d7%a8%d7%aa-%d7%a8/ Sun, 06 Feb 2022 08:46:32 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=5916 יעקב ליברמן נולד באוקראינה בשנת 1934 , הוא היה בן בכור והיה לו אח קטן ממנו ב-4 שנים .אימא של יעקב הייתה עקרת בית ואביו עבד כחוטב עצים ביערות .ב-1941 אבא של יעקב , אברהם , גוייס לצבא בברית המועצות ונלחם בנאצים עד סוף מלחמת עולם השנייה 1945.אברהם היה שבוי של הנאצים עם עוד 18 […]

הפוסט סיפור חייו של הדייר יעקב ליברמן מעטרת רימונים הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> יעקב ליברמן נולד באוקראינה בשנת 1934 , הוא היה בן בכור והיה לו אח קטן ממנו ב-4 שנים .
אימא של יעקב הייתה עקרת בית ואביו עבד כחוטב עצים ביערות .
ב-1941 אבא של יעקב , אברהם , גוייס לצבא בברית המועצות ונלחם בנאצים עד סוף מלחמת עולם השנייה 1945.
אברהם היה שבוי של הנאצים עם עוד 18 חיילים. הוא היה היהודי היחיד ואף אחד לא הלשין עליו ואף ניסו להגן עליו.
במהלך השבי אבא של יעקב אירגן בריחה מהנאצים לו ולכל החברים שהיו שבויים גם .הם הצליחו להימלט .
אברהם נפצע פעמיים במלחמת עולם השנייה ופעם שניה נכנס לו לפה כדור , יצא דרך הצוואר ואז הגיע לכתף .
אברהם עבר תהליך שיקום מתמשך , אך עדיין נשאר מעוות בפנים .
את יעקב, אימו ואחיו הקטן, עם סלסלת קש ודברים הכי בסיסיים הבריחו לאוזבקיסטן .
הם היו יהודים ובאוקראינה הייתה אנטישמיות נוראית וגם הנאצים השתלטו על שטח גדול באוקראינה.
לכן השהייה של יעקב ומשפחתו באוזבקיסטן הצילה אותם ממוות .
במהלך שנה וחצי הם גרו באוזבקיסטן בלי אב המשפחה .החיים שם היו מאוד קשים . אימו של יעקב עבדה בתור שומרת על מנת לפרנס את שני ילדיה .
אחרי שנה וחצי הם חזרו לאוקראינה ושם נפגשו עם האבא שחזר מהמלחמה .האב נפטר בגיל 92.
סבא של יעקב מצד אימו לימד אותו יידיש ובבית של אימו תמיד דיברו רק יידיש . לכן שפת האם השנייה של יעקב – יידיש .
עד היום הוא מדבר ממש חלק ביידיש .
יעקב למד 10 שנים בבית הספר ואחרי בית הספר החליט לנסוע לעיר לבוב באוקראינה וללמוד שם .
בלבוב היו הרבה אוניברסיטאות ומכללות , יעקב בחר ללמוד סלילת כבישים ומאוד הצליח בתחום והגיע לתפקידים בחירים . הוא היה מקבל בזמנים ההם משכורת יפה וככה הצליח לעזור גם למשפחתו .
כאשר יעקב הגיע לגיל בו מתגייסים לצבא הרוסי , הוא היה מאוד בשל לתהליך ובזכות זה הצליח גם בצבא להגיע לדרגה של סמל ראשון . במהלך השירות היה מקורב לממשלה ולפוליטיקה והיה אדם מאוד מכובד ומוערך .
יעקב הכיר את אישתו בזמן השירות בצבא , הם התחתנו והביאו לעולם שני בנים . כאשר יעקב היה כמעט בן 40 התחילו לו כאבי ראש מאוד חזקים באזור עיניים .
יעקב ביצע בדיקה אצל רופא עיניים והתגלה שיש לו לחץ רב על קרקעית של העיניים , הוא נשלח במיידי לניתוח בקייב עם דיאגנוזה של גלאוקומה .
בעקבות רשלנות רפואית, הניתוח לא הצליח ונעשה לו נזק בלתי הפיך . יעקב התעוור לגמרי בגיל 40.
יעקב עדיין המשיך בעבודתו , אך לאט לאט הוא הפסיק לעבוד והתחיל לקבל פנסיה מהמדינה .
כאשר היה בן 64 הוא ואישתו יבגניה קיבלו החלטה לעלות לארץ עם ילדיהם . הם הגיעו לעיר רמלה ששם יעקב התגורר כל השנים האלו עד שהגיע ל"עטרת רימונים" .
אישתו נפטרה בחודש מאי שנה שעברה ויעקב כבר לא יכל לטפל בעצמו בגלל העיוורון .
הוא הגיע אלינו בחודש יוני . יעקב מציין שמתייחסים אליו מאוד יפה בעטרת רימונים , אך עדיין מאוד קשה לו שהוא לא יכול להיות עצמאי וצריך הרבה עזרה.
יעקב ממשיך לשמור על שמחת החיים שלו.

הפוסט סיפור חייו של הדייר יעקב ליברמן מעטרת רימונים הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> חיה זילברברג (ז"ל) https://beyahad.co.il/stories/%d7%97%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%91%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%96%d7%9c/ Mon, 06 Dec 2021 13:25:23 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=4465 נולדה ב-15/03/1924 בחמרלינק שבפולין. להוריה יוסף חיים ואימה אסתר ליה למשפחת קליינהנדלר.משפחתה מנתה 9 אחים ואחיות, חיה היתה בת הזקונים במשפחה.בשנת 1942 נשלחה חיה למחנה עבודה סקרזיסקו בפולין- שם עבדה במפעל לייצור נשק.לאחר שחצי מאנשי המחנה נרצחו הועברו הנותרים יחד עם חיה  בשנת 1943 למחנה לייבסיק שבגרמניה. לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הגרמני נסוג בכל […]

הפוסט חיה זילברברג (ז"ל) הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> נולדה ב-15/03/1924 בחמרלינק שבפולין.
להוריה יוסף חיים ואימה אסתר ליה למשפחת קליינהנדלר.משפחתה מנתה 9 אחים ואחיות, חיה היתה בת הזקונים במשפחה.
בשנת 1942 נשלחה חיה למחנה עבודה סקרזיסקו בפולין- שם עבדה במפעל לייצור נשק.לאחר שחצי מאנשי המחנה נרצחו הועברו הנותרים יחד עם חיה  בשנת 1943 למחנה לייבסיק שבגרמניה.

לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הגרמני נסוג בכל החזיתות, החלה גרמניה הנאצית לפנות את המחנות שהיו קרובים לחזית המזרחית ולהצעיד את האסירים מערבה לכיוון גרמניה. חרף התבוסה הבלתי נמנעת, הנאצים היו נחושים למנוע מהשורדים במחנות להשתחרר על ידי בעלות הברית. חיה נשלחה אף היא לצעדות המוות- שכללו –  50 קילומטר צעידה ביום במשך 6 שבועות, עם כמות מזערית של מים ומזון, אם בכלל. 

חיה שרדה את התופת, ולאחר המלחמה איתרה את אחיה אברהם ואחותה דבורה- שהם היחידים ששרדו מתוך משפחתה הענפה. חיה נישאה בפולים לאהרון זילברברג ובשנת 1956 עלו ארצה והתגוררו בתל אביב.

הפוסט חיה זילברברג (ז"ל) הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> שלמה דנוך https://beyahad.co.il/stories/%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%93%d7%a0%d7%95%d7%9a/ Thu, 02 Dec 2021 14:39:00 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=3718 שלמה  דנוך  בן 72 נולד בתל אביב למשפחה שמנתה זוג הורים ואח בוגר ממנו ב-3 שנים.כאשר שלמה היה בן שנה ההורים שלו באישור עיריית תל אביב עברו לגור בצפון תל אביב, אזור שהיה מאוכלס במגזר הערבי. אביו של שלמה היה שרת ואיש תחזוקה. אדם עם ידי זהב שבנה בית מעץ  לכל המשפחה בכוחות עצמו. היו […]

הפוסט שלמה דנוך הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> שלמה  דנוך  בן 72 נולד בתל אביב למשפחה שמנתה זוג הורים ואח בוגר ממנו ב-3 שנים.
כאשר שלמה היה בן שנה ההורים שלו באישור עיריית תל אביב עברו לגור בצפון תל אביב, אזור שהיה מאוכלס במגזר הערבי.

אביו של שלמה היה שרת ואיש תחזוקה. אדם עם ידי זהב שבנה בית מעץ  לכל המשפחה בכוחות עצמו. היו להם הרבה חיות – כלבים וגם תרנגולות. משפחתו של שלמה הייתה ביחסים טובים עם השכנים הערבים. שרר ביניהם שלום ושקט עם הרבה עזרה הדדית. למשפחת דנוך היה שטח אדמה של דונם אחד, הם אהבו להשתזף שם, זה היה שטח יפה ופתוח בו היו תולים גם כביסה. שלמה מאוד אהב את ביתו ומשפחתו והמשיך להתגורר עם ההורים עד גיוסו לצבא.

בצבא שרת כלוחם בגולני, תותחן בטנק.
במבט לאחור, בזכות אנשים כמו שלמה מדינת ישראל שלנו כל כך יפה ומוגנת. לאחר השירות הצבאי, שלמה החל ללמוד מנהל עסקים והתקבל לתפקיד חשוב בבנק דיסקונט כפקיד ניירות ערך בסניף המרכזי בו עבד במשך 9 שנים. אחרי תקופה ארוכה בתפקידו החליטה הנהלת הבנק לקדם את שלמה לתפקיד ניהולי בסניף אחר בתל אביב. בגיל 31 שלמה התחתן עם יעל אשתו. את יחסיהם הוא מתאר: "יעל אישה מדהימה וגם בשלנית טובה, מורה במקצועה ויש לנו 5 ילדים".

שלמה הגיע לבית האבות "עטרת רימונים" לפני 3 שנים בעקבות ירידה בתפקוד היומיומי, הוא אוהב מאוד להשתתף בפעילויות השונות כמו מסיבות ימי הולדת, קבוצות אקטואליה, חוג בישול ואפייה, עבודות יצירה וגם חגי ישראל ומועדים. שלמה אוהב להשתתף במיוחד בהצגות שעולות במחלקה, הוא גם אוהב מאד את חוג התנועה על כיסאות במסגרת טיפולי הפיזיותרפיה במחלקה.
שלמה  מסכם: "הדבר הכי חשוב בחיים זה בריאות, משפחה ולב טוב"!!

רשת ביחד מפעילה מוסדות דיור לדיירים סיעודיים וסיעודיים מורכבים באזור המרכז והשרון , בתי הרשת מתאפיינים בטיפול ושירות איכותיים, צוותים מיומנים ומסורים, וסביבת מחייה מוקפדת, אסתטית, נעימה ופונקציונלית, הן בשטחים הפרטיים והן בשטחים הציבוריים. הרשת רואה בשירות לדיירי הבתים שליחות אותה יש לבצע תוך ראיית רווחתו ובריאותו של הדייר כערך ראשון במעלה.

הפוסט שלמה דנוך הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> סרפימה גרינגר https://beyahad.co.il/stories/%d7%a1%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8/ Fri, 15 Oct 2021 14:13:27 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=2575 אחת מניצולות השואה ששוהה בבית האבות "עטרת רימונים" בבני ברק היא סרפימה גרינגר. סרפימה נולדה ב-6 במאי 1931 ברוסיה. שני הוריה היו נכים, אביה היה חרש-אילם ואימה חירשת.סרפימה הייתה הבת הבכורה במשפחה ואחריה נולדו אח ואחות קטנים. כאשר החלה מלחמת עולם השנייה לקחה סרפימה את כל מטלות הבית על עצמה וטיפלה גם בהוריה ובאחיה, והמשיכה […]

הפוסט סרפימה גרינגר הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> אחת מניצולות השואה ששוהה בבית האבות "עטרת רימונים" בבני ברק היא סרפימה גרינגר.

סרפימה נולדה ב-6 במאי 1931 ברוסיה.
שני הוריה היו נכים, אביה היה חרש-אילם ואימה חירשת.
סרפימה הייתה הבת הבכורה במשפחה ואחריה נולדו אח ואחות קטנים.

כאשר החלה מלחמת עולם השנייה לקחה סרפימה את כל מטלות הבית על עצמה וטיפלה גם בהוריה ובאחיה, והמשיכה בדאגה לכל צרכי המשפחה במשך 4 שנים עד שהמלחמה הסתיימה בגיל  10 חשה שהתבגרה מאד עקב האחריות והמצב בו הייתה נתונה.

בזמן המלחמה היא הייתה מביאה מזון  לבני משפחתה לפי הקופונים שחולקו. אביה היה מקבל 450 גרם לחם ליום ושאר המשפחה 300 גרם לבן אדם ביום (פחות מפרוסת לחם אחת).

סרפימה אוהבת פעילויות שונות ובמיוחד מעולה במתמטיקה. היא אוהבת לספר על חייה ולמרות שחיה חיים לא פשוטים היא  שומרת על אופטימיות וחיוך תמידי .

הפוסט סרפימה גרינגר הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> אליהו קיצוני https://beyahad.co.il/stories/%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a0%d7%99/ Wed, 13 Oct 2021 18:40:05 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=2053 אליהו קיצוני,  נולד ב- 13.7.42 בעיר סופיה שבבולגריה להוריו סופי וניסו קיצוני.  בשנות המלחמה אביו ניסו, גויס לצבא הרוסי במטרה לסייע במלחמה בגרמנים. אליהו , יחד עם אחיו ליאון ושמואל גדלו בבולגריה יחד עם אימם- ללא אביהם לאורך כל שנות המלחמה הקשות, וללא ידיעה כלל על מצבו ומה עלה בגורלו. בתום שנות המלחמה הקשות והעקובות […]

הפוסט אליהו קיצוני הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> אליהו קיצוני,  נולד ב- 13.7.42 בעיר סופיה שבבולגריה להוריו סופי וניסו קיצוני. 

בשנות המלחמה אביו ניסו, גויס לצבא הרוסי במטרה לסייע במלחמה בגרמנים. אליהו , יחד עם אחיו ליאון ושמואל גדלו בבולגריה יחד עם אימם- ללא אביהם לאורך כל שנות המלחמה הקשות, וללא ידיעה כלל על מצבו ומה עלה בגורלו.

בתום שנות המלחמה הקשות והעקובות מדם, באורח נס אבי המשפחה חזר הביתה והמשפחה שוב התאחדה. משפחת קיצוני עלתה ארצה יחד בשנת 1948 והתגוררו בבת ים.

הפוסט אליהו קיצוני הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> לאה גולוב https://beyahad.co.il/stories/%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%91/ Wed, 13 Oct 2021 18:34:25 +0000 https://beyahad.co.il/?post_type=stories&p=2051 לאה גולוב, דיירת שלנו בעטרת רימונים רק כ- 4 חודשים, אך הכניסה שלה הכניסה הרבה צבעים למוסד!  לאה בת 95 ,ילידת אוקראינה.היא נולדה במשפחה מאוד משכילה ולמדה כבר מגיל קטן -שלספרות ולשון יש השפעה מאוד גדולה על החיים של בני אדם! כבר מגיל 3 למדה לאה בעל פה שירים מאוד מורכבים ברוסית והייתה מדובבת מילה במילה לסבתא שלה […]

הפוסט לאה גולוב הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]> לאה גולוב, דיירת שלנו בעטרת רימונים רק כ- 4 חודשים, אך הכניסה שלה הכניסה הרבה צבעים למוסד! 

לאה בת 95 ,ילידת אוקראינה.
היא נולדה במשפחה מאוד משכילה ולמדה כבר מגיל קטן -שלספרות ולשון יש השפעה מאוד גדולה על החיים של בני אדם!

כבר מגיל 3 למדה לאה בעל פה שירים מאוד מורכבים ברוסית והייתה מדובבת מילה במילה לסבתא שלה ולהורים. כאשר היא התבגרה, החליטה ללכת ללמוד באוניברסיטה בקייב. לאה בעלת השכלה גבוהה במילה אמנותית. כאשר סיימה את לימודיה התחילה לעבוד בעצמה באוניברסיטה בתור מרצה. לאה לימדה שחקנים מאוד מפורסמים בברית המועצות למילה אמנותית (התבטאות נכונה ויפה של השחקן בזמן הצילומים או בזמן משחק שלו בהצגה בתיאטרון). 

ללאה יש שתי בנות שגרות בקייב, אך עדיין שומרות איתה על הקשר. 
לאה עלתה לארץ לא לפני הרבה שנים ומאוד אוהבת את ישראל. היא נהנית אצלנו בעטרת רימונים, מרגישה בבית.

לאה מעבירה פעם בשבוע ערב ספרותי לדיירים דוברי רוסית ומספרת בעל פה שירים ופואמות. בנוסף היא מכירה ביוגרפיה של סופרים ומשוררים שונים . אנחנו קוראים למפגשים הללו – ערב ספרותי עם לאה גולוב. 

הדיירים מאוד נהנים מהחוויה ומאוד אוהבים את לאה!
תודה רבה ללאה שזכינו בה. 

הפוסט לאה גולוב הופיע לראשונה ב-ביחד.

]]>