ברשת "ביחד" אנו מאמינים שלצד טיפול רפואי ושיקום מקצועי, הלב הוא זה שעושה את ההבדל – אנשים למען אנשים, באכפתיות ובכבוד.
שמחנו ללוות את אביבה שוקר במסע ההחלמה שלה ומתרגשים לשתף כאן את סיפורה האישי – עדות לחוסן, לאופטימיות ולהקשבה לאינטואיציה שהובילה אותה בדרך טובה ומועילה.
ביום שלישי בערב, ה־15.7.25, יצאתי למפגש חברים שהתקיים בבית קפה בגבעתיים. מכיוון שאני גרה בטווח הליכה מהמקום החלטתי לצעוד לשם בהליכה ספורטיבית של כ־40 דקות. הדרך לשם עברה עליי בנעימים – הייתי נמרצת ובמצב רוח מצוין.
בבית הקפה שתיתי סודה, אכלתי סלט רענן וביליתי בערב מהנה עם החברים. עם סיום המפגש, בסביבות 23:00, יצאתי יחד עם חברה בדרכנו הביתה. לפתע מעדתי עליה. לשאלתה המופתעת – “אביבה, מה עובר עלייך?” עניתי בחצי חיוך שהמדרכה כנראה עקומה… והמשכתי ללכת. אלא שכבר בהתחלה הרגשתי שההליכה שלי איננה כתמול שלשום: הגוף נטה שמאלה בצורה קיצונית וכל כמה צעדים מצאתי את עצמי נתקלת בקירות הבניינים.
כשהגעתי הביתה, במדרגות הכניסה מעדתי שוב, הפעם כי רגל שמאל לא התרוממה לגובה הנכון. עליתי במעלית לדירתי, התקלחתי ושוב נפלתי במקלחת כשניסיתי ללבוש את מכנסי הפיג’מה גם הפעם רגל שמאל הכשילה אותי, מכיוון שלא שתיתי אפילו משקה אלכוהולי אחד, שכנעתי את עצמי שתקף אותי אולי איזה וירוס – זו הסיבה לסחרחורת. לקחתי יומיים של מנוחה במיטה, בטוחה שתוך יומיים הכול יעבור.
בצילום: אביבה שוקר עם צוות מרכז סיעוד וותיקים
ביום השלישי החלטתי להרים לעצמי את מצב הרוח והתיישבתי לנגן בפסנתר, כפי שאני נוהגת בשגרה. אך ברגע שהתחלתי לנגן נבהלתי מאוד: יד ימין התרוצצה כרגיל על המקלדת, אבל יד שמאל כאילו איבדה כל קשר עם המוח ולא ידעה מה עליה לעשות. זה היה מפחיד עד אימה, רק אז ירד לי האסימון שמדובר במשהו הרבה יותר מדאיג מווירוס. בעצת בתי התקשרתי מיד לחברת נטלי והם שלחו אליי אמבולנס שפינה אותי למיון בבית חולים איכילוב.
בבית החולים אבחנו אותי כסובלת משבץ מוחי קל והסבירו שהגעתי מאוחר, מחוץ לחלון ההזדמנות להתערבות מיידית. אושפזתי במחלקה הפנימית תחת פיקוח נוירולוגי. חיברו אותי לניטור רצוף של שלושה ימים, במהלכם שמרו לי על לחץ דם גבוה, ביצעו שתי בדיקות CT ונתנו לי תגבורת של מדללי דם. חשוב לציין שחצי שנה קודם לכן אובחנה אצלי מוטציה JAK2 שגורמת ליתר טסיות דם ולכן האירוע התרחש למרות שנטלתי אספירין יומיומי. בעצה אחת עם ההמטולוגית שלי, פרופ’ נפרסטק ועם צוות ההמטולוגיה באיכילוב, הוחלט להתחיל בטיפול בתרופה בשם הידריאה להורדת הטסיות.
בגלל שהגעתי מאוחר, לרופאים היה קשה להגדיר את המועד המדויק של השבץ ואת סיבתו – האם זו העלייה בטסיות או גורם אחר. ב־21.7.25 בתום האשפוז באיכילוב, הוחלט להעביר אותי להמשך שיקום וביקשו שאבחר מרכז מתאים.
בחרתי במרכז השיקום וותיקים בני ברק, בלי לדעת עליו דבר מראש, אך היה לי ביטחון פנימי שזו הבחירה הנכונה. למרות שילדיי הביעו חשש מהמיקום ויעצו להמתין לאופציות נוספות, התעקשתי להקשיב לאינטואיציה שלי ואמרתי לעצמי שהכול תלוי בגישה שלי: אני יכולה לבחור לראות את הטוב או שלא וזה לגמרי בידי.
ואכן, צדקתי.
ברגע שהבחירה אושרה, הוזמן לי אמבולנס שהגיע בזמן ופינה אותי בליווי בתי למרכז השיקום. הגעתי חלשה וכואבת, אך כבר בכניסה חשתי שנכנסתי למקום נקי, מואר, חדיש ומסביר פנים. הסטנדרטים של הניקיון הפתיעו אותי לטובה והרגשתי שאני בידיים טובות.
אחרי כמה ימים שמתי לב לעובדת הניקיון נטשה, שדואגת שהלובי והשירותים בקומת הכניסה תמיד יבריקו ושלא יחסר בהם דבר – זה אולי נשמע פרט קטן, אבל זו החזות הראשונה למקום.
גם בקומה השנייה, קומת השיקום, חיכה לי חדר אוכל מסודר, ממוזג ובהיר עם רצפה מבריקה. חדרי היה מואר, מרווח ומרוהט ברמה גבוהה: מיטה משוכללת עם אפשרויות כיוונון, ארונית וארון בגדים נוחים ומרווחים.
הקליטה במחלקה שהייתה תחת אחריותו של וויאם – הייתה מקצועית, מהירה וברגישות רבה. הוא מנהל את המקום בגובה העיניים ויוצר אווירה רגועה ונטולת מתחים. האחות פאדיה הרגיעה אותי מיד למרות מצבי הפיזי הירוד, פרטה בפניי את סדר היום ולקחה את כל המדדים הנחוצים. תוך דקות הופיע שמי על הארונית, בכניסה לחדר ועל גב המיטה וזה מיד העניק תחושת שייכות וביטחון.
זמן קצר לאחר מכן הגיע ד"ר עלי והפתיע אותי כשהציג בעל פה את כל התיק הרפואי שלי, כולל המוטציה והתרופה הקשורה אליה. בתופעה כזו לא נתקלתי בשום בית חולים אחר וזה בהחלט עזר להפיג את חששותיי.
במהלך האשפוז היה לי תור אצל פרופ’ נפרסטק באסותא רמת החייל. המחלקה דאגה להזמין לי אמבולנס שייקח אותי ויחזיר אותי לשיקום ובכך הקלו עליי מאוד. ההמטולוגית קבעה לבצע בדיקות דם שבועיות כדי לעקוב אחר מינון ההידריאה והמחלקה דאגה לשלוח בכל יום שלישי את הבדיקה למכבי – כך נשארתי במעקב צמוד ללא טרחה מצידי.
ד"ר סאלח מהמחלקה הפתיע אותי במקצועיותו: כל חיי סבלתי מקושי בבדיקות דם, אך הוא הצליח לבצע את הבדיקה בדיוק ובקלות, בלי חיטוטים מיותרים. גם חלוקת התרופות הייתה מדויקת ומסודרת – בכל ארוחה קיבלתי בכוסית את התרופות לאותה שעה ואם לא הגעתי לארוחה דאגו להביא לי אותן לחדר או ללובי. בסופי שבוע קיבלתי קופסה מסודרת עם התרופות לפי יום ושעה. מעולם לא היה חסר דבר, אפילו שהתרופה שקיבלתי אינה שגרתית לשימוש.
חדר האוכל היה נעים, האוכל טעים, עשיר ומגוון ולא דמה כלל לאוכל של בתי חולים. בארוחות הצהריים ניתן היה לבחור בין מנות שונות כמו דג או עוף, אורז או פירה. כבר בארוחה הראשונה פנתה אליי ליאור, התזונאית ושאלה על הרגלי האכילה שלי. באחד הימים כשלא סיימתי את הארוחה היא אף קראה לי לשיחה ודאגה לשלומי – תשומת לב שלא ציפיתי לה.
הפיזיותרפיסט וואג’די ליווה אותי לאורך כל הדרך, בחן את מצבי וידע להתאים את התרגילים לחולשות שזיהה. כשהגעתי לא הצלחתי ללכת בלי הליכון ומיום ליום צעדתי בביטחון רב יותר עד שהתחלתי ללכת בכוחות עצמי, נהגתי לומר לו שהוא קוסם.
גם מוסטפא, המרפא בעיסוק, יחד עם זיו, השקיעו מאמצים גדולים לטפל בבעיה ביד שמאל שלי – חלשה וחסרת קואורדינציה – דבר שפגע מאוד ביכולת הנגינה שלי כפסנתרנית. הם עבדו איתי על חיזוק שרירי כף היד ושיפור הגמישות ואני יודעת שהמשך הדרך יהיה נגינה חזרתית בבית, אך בזכותם יצאתי עם כלים טובים יותר לשיקום עצמי.
מנוחת הצהריים הקבועה הייתה עבורי ברכה גדולה שאפשרה לי להתאושש מהפיזיותרפיה. עם העובדת הסוציאלית נעמה נפגשתי בכניסתי לאשפוז ושוב לקראת השחרור והתרשמתי מאוד מהידע המקצועי ומהיחס האמפתי שלה, היא דאגה לטפסים ולחיבור עם חברת הסיעוד במהירות וביעילות.
שמחתי מאוד על האפשרות לצאת לסופי שבוע הביתה, זה שבר את השגרה של האשפוז והעניק זמן איכות עם ילדיי וחברותיי, שדאגו להתלוות אליי בשל העובדה שאני מתגוררת לבדי.
לסיכום, אני חשה הודיה גדולה על תקופת השיקום שעברה עליי בנעימות וברווחה והחזירה אותי לתפקוד נורמלי. תמיד אשמור בליבי פינה חמה ל'מרכז השיקום וותיקים' בני ברק ולכל האנשים הנפלאים שמפעילים אותו במסירות ובאנושיות.
אביבה שוקר, רמת־גן
