לקוסטה, רינה, אביגיל ולכל צוות תרשיש רימונים היקרים מאד!! אנו מכירים כבר חצי שנה עברנו יחד בקשות, הארות, שאלות וכמובן גם תודות אבל דומה שהתקופה האחרונה תיזכר כתקופת המגפה עם התחינות: אבא לבדו, לא מבין מה קורה ולאן נעלמה משפחתו הוא רגיל שמגיעים כל יום לבקרו בבקשה, אנו חייבים לבוא ולראותו! רק לרגע, לכמה דקות, רק שיחת וידאו קצרה עם אמא, עם אשתו. אולי לפני השינה אכנס לרגע לומר לילה טוב? מבטיחה לא להתעכב ולצאת מיד כחלוף מספר דקות וכמובן ללא ספק עם מסכה, כפפות וכל ההגנות!! אתם כבר יודעים איזו נודניקית אני מסוגלת להיות... אבל לא!! רבתי זו היתה התשובה, לפי ההוראות – אין יוצא ואין בא! זו סכנת חיים ליקיריכם, הסברתם שוב ושוב ונעלתם את הדלת על בריח ומנעול. כעסנו, מרדנו, התחננו, נדנדנו ואפילו גם קצת נעלבנו.. סגרתם לנו את אפשרות הביקור ואפשר לחשוב שאתם עצמכם כן בבידוד... אבל כחלוף יום ועוד שבוע שעובר נותר לנו להודות בצדקתכם הגובר על שבשום אופן על חיי הדיירים – לא הסכמתם להמר. נתתם את נשמתכם ימים כלילות שהטיפול המסור ימשיך ללא ליאות. חשבתם על קשיינו ואיך להקל עלינו, על המשפחות והודעות לתיאום שיחות וידאו עם הדיירים, החלו נשלחות גם מטעמכם וגם ביוזמת המטפלים במחלקות. ואף הרב יעקב היקר נרתם לעזרה והפשיל שרוולים והמשיך להושיט יד ולסייע מכל הלב לכל המטופלים. נכון, זה עדין קשה ומאתגר עד מאד וכל יום שעובר וחג הפסח קרב, השאלות גדלות אבל אתם ממשיכים ועומדים כחומה בצורה עד שה' יעזור ונעבור בשלום את זו התקופה. תודה לכם על שאתם שומרים ומגנים על לנו היקרים, תודה על שאתם בסבלנות ראויה לשמה ממשיכים ולנו עונים. תודה על הרצון הכן והמחשבה איך להקל על המשפחות והדיירים שללא ספק חיים קלים אנו לכם לא עושים... על כך ועל עוד הרבה יותר ושבע"ה עוד שנים רבות נמשיך מתוך בריאות אתכם להלל.