מסקנות מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ובדק מעל 55 אלף יהודים שעלו לישראל מפולין, לפני ואחרי השואה, מצא שגברים ששרדו את השואה הם בעלי תוחלת חיים ארוכה מאלו שלא עברו את הטראומה.
ראש צוות החוקרים: "התוצאות מלמדות על חוסן נפש האדם".
מרבית ניצולי השואה הצליחו לשרוד את זוועות השואה לא רק מבחינה פיסית אלא גם מבחינה נפשית. ניצולים אלו שרדו את השואה והמשיכו הלאה – עבדו, למדו, הקימו משפחות וחלקם לקחו חלק פעיל במלחמות ישראל ובמאבקים על זכויות ניצולי השואה. יכולות אלו עוררו את סקרנותם של חוקרים רבים אשר תהו מה אפשר לאנשים אשר חוו טראומות וטרגדיות להמשיך ולחיות. מחקרים בתחום ציינו מספר גורמים אשר תרמו ליצירת חוסן נפשי , שהוביל ליכולת פסיכולוגית להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר אקוטיים כגון גורמים חיצוניים כמו סוג הנסיבות הטראומטיות, גיל השורדים בעת השואה, אובדן דמויות משמעותיות, וגורמים אישיותיים כגון גמישות, אסרטיביות ואינטליגנציה. יש חשיבות רבה גם לרמת הסתגלותם של ניצולי שואה והתמיכה לה זכו בסביבה בה התגוררו אחרי המלחמה.
למרות יכולות ההישרדות וההסתגלות הגבוהות, די צפוי היה שטראומת השואה תותיר את חותמה על מרבית הניצולים: ניצולים רבים התמודדו עם סימפטומים פוסט טראומטיים (חרדה, סיוטים, פלשבקים) וחלקם הפכו פגיעים יותר לדיכאון וחרדה.
חלק מניצולי השואה אשר הפגינו במהלך חייהם יכולות הסתגלות והתמודדות יוצאות דופן ומרשימות, מתמודדים בזקנתם עם התרופפות של מנגנוני ההגנה אשר הקלו עליהם, עם אובדנים ועם תהליכי "סיכום חיים" מורכבים.
אחד התהליכים הטבעיים שקורים בגיל השלישי לכל אדם הוא עריכת סיכום לא רשמי של החיים: איך נראו חיי עד כה ? מה השגתי ומה איבדתי? היכן לא הצלחתי ? באיזה אופן יכלו חיי להיות אחרים? תהליכי סיכום אלו עשויים להיות מספקים ומלווים בתחושת סיפוק והישג, אך אצל ניצולי שואה הם עלולים להיות מלווים גם בהתעוררות מחודשת של זיכרונות קשים ובתחושת החמצה וכאב על מה ומי שאבד.
המחשבות על חיים אחרים וטובים יותר לולא השואה התקיימה עשויות להיות מייסרות ומתסכלות, ולהביא לדיכאון, חרדה ואשמה עבור ניצולי השואה. תהליך סיכום חיים זה מרופף מנגנונים של הכחשה והדחקה בהם משתמש הניצול כדי לתפקד למרות משא העבר הטראומטי. חלק מהניצולים בגיל השלישי חשים דחף לחלוק את סיפורם עם משפחותיהם ומתמודדים עם הזיכרונות הקשים. גם האובדנים אשר מלווים את תקופת הגיל השלישי של מרבית האנשים, כגון התאלמנות ואובדן מכרים, מעוררים את פצעי העבר והכאב על אובדנים מימי השואה. כאשר האובדנים מביאים אף לבדידות ממשית, למשל במקרה של ניצולי שואה עריריים, תחושות ההחמצה גדלות ("לולא מה שעברתי בשואה ודאי הייתי מקים משפחה"), ואיתן גם רגשות של כאב, אשמה, אבל ואובדן.
חוויות ותחושות אלו עלולות להתבטא בסימפטומים גופניים כגון דיכאון, חרדות וסימפטומים טראומטיים גם אצל ניצולים מתפקדים ובעלי חוסן נפשי מרשים. לכן, לעיתים דווקא בתקופת חיים זו יש צורך ומשמעות לקבלת עזרה פסיכולוגית.
מחקרים מעידים על תרומה משמעותית של השתתפות בטיפול קבוצתי ובמועדונים חברתיים אשר מאפשרים לניצולי השואה לחלוק חוויות ולהיתמך זה על ידי זה.
בבתי האבות של רשת "ביחד" מתגוררים ניצולי שואה והם מספרים את סיפורם.
ואדים מוציק, בן 95, דייר ב"עטרת רימונים" בבני ברק ששירת בצבא האדום מספר : ימי המלחמה אז היו בלתי נשכחים – ימים בהם העולם כולו היה נתון בטירוף והעם היהודי מצא את עצמו מתמודד באחת המערכות הגדולות בהיסטוריה. הייתי שותף להקמת חטיבה שכל מטרתה הייתה איתור הנאצים וחיסולם. "במשך חמש שנים, עד תחילת שנות ה-50, זו הייתה עבודתנו העיקרית", לפעמים עשינו זאת תוך כדי קרבות קשים. היינו רודפים אחריהם לשדות וליערות, ובסיום המרדפים לוכדים אותם ומסגירים אותם".
מוציק מציג את עיטורי הגבורה הרבים שלו. "זכיתי באופן אישי להביא לחיסולם של 66 נאצים, ואני תמיד מצטער שלא הצלחתי להגיע ליותר", הוא אומר ספק בגאווה, ספק בצער.
ברודניק מניה, בת 98, דיירת "בבית לאזרחים וותיקים" בקדימה מספרת : " בשנות המלחמה אבי ואחותי הרופאה שירתו בצבא הרוסי. בשנת 1941 ברחתי עם אימי ברכבת האחרונה לאוזבקיסטן -לעיר סמרקן, בזמן הנסיעה ברכבת היו הפצצות ואנשים נהרגו. הדודים שלי שנשארו בקייב נספו בבאבי-יאר. בסמרקן התנאים היו קשים, עבדתי יותר מ-14 שעות ביום, בשל מצוקת המזון והעוני הכבד חילקו מנות מזון זעומות. בתום המלחמה שבנו הביתה והתאחדנו עם אבי ואחותי".
אלכסנדרה פריימן, בת 86 , דיירת ב"מרכז סיעוד וותיקים" בבני ברק, נולדה באוקראינה. מיד לאחר פרוץ המלחמה ברחה עם אימה ואחותה ברכבת שהייתה עמוסה באנשים שניסו לברוח מההפצצות. הן הגיעו לעיר דנייפרופטרובסק. שם הועברו בספינה למקום מחסה, לא אכלו ולא שתו מספר ימים, כאשר הגיעו לעיר התחילו מיד יריות לכיוונם אז התחילו לרוץ לכיוון היער, ללא נעליים, עם קוצים שנכנסו להם לרגליים. אלכסנדרה חלתה במלריה ובדלקת עיניים ולא יכלה לקבל טיפול רפואי עד תום המלחמה. סיום המלחמה אפשר לאלכסנדרה ומשפחתה לחפש את סבה וסבתה אשר נעלמו מיד לאחר תחילת המלחמה. הם נוכחו לגלות כי אינם עוד בין החיים. סבה של אלכסנדרה נורה למוות. את סבתה תלו מיד לאחר תחילת המלחמה יחד עם כל היהודים שלא הצליחו לברוח. אלכסנדרה עלתה ארצה בשנת 1980 יחד עם בעלה והתגוררה בירושלים.
