יש משהו מטעה במילה "זקנה".
מילה אחת שמנסה לתאר תקופת חיים שלמה, בזמן שמאחוריה נמצאים אנשים שונים כל כך זה מזה: מי שעדיין מנהל יומן עמוס, מי שמגלה תחביב חדש בגיל 80, מי שמתמודד עם אובדן, מי שזקוק לעזרה בפעולות שפעם עשה בלי לחשוב ומי שלצד מגבלה גופנית ממשיך להיות בדיוק אותו אדם סקרן, דעתן, מצחיק או עקשן שתמיד היה.
הגיל השלישי מביא איתו שינויים רבים, הגוף משתנה, לעיתים גם הזיכרון, קצב החיים והיכולות. אבל הוא מביא איתו גם ניסיון חיים, קשרים שנבנו במשך עשרות שנים, העדפות, הרגלים, זיכרונות וזהות שלמה שלא נעלמת עם מספר השנים.
ובכל זאת, דווקא סביב הזקנה נוצרו לא מעט הנחות שאנחנו מקבלים כמעט כאמת.
שמענו אותן מההורים שלנו, אמרנו אותן בעצמנו ולפעמים הן אפילו נשמעות הגיוניות: בגיל הזה כבר שוכחים. אם כואב לו הוא יגיד. מבוגרים נופלים. אם היא כבר סיעודית, עדיף לעשות בשבילה. אם יש לו דמנציה, ממילא הוא כבר לא מבין.
חלק מהאמירות האלה נולדו מחוסר ידע, אחרות דווקא מתוך דאגה ורצון להגן, אבל כשהן הופכות ל"אמת", הן עלולות להשפיע על האופן שבו אנחנו רואים אדם מבוגר ולעיתים גם על האופן שבו אנחנו מטפלים בו.
אז הגיע הזמן לבדוק כמה מהן מחדש.
מיתוס 1: "שכחה ובלבול הם פשוט חלק מהגיל"
נכון, המוח משתנה עם השנים, לעיתים לוקח יותר זמן לשלוף שם מוכר, ללמוד מידע חדש או להיזכר היכן הנחנו משהו, שינויים קלים כאלה יכולים להיות חלק מהזדקנות תקינה.
אבל דמנציה היא לא חלק טבעי או בלתי נמנע מההזדקנות, גם בעיית זיכרון משמעותית היא לא משהו שצריך לקבל אוטומטית רק מפני שהאדם מבוגר. המכון הלאומי האמריקאי להזדקנות מבחין, למשל, בין שכחה מזדמנת של יום בשבוע ולאחר מכן היזכרות בו, לבין אובדן חוזר של ההתמצאות בזמן ובין שכחה של תשלום בודד לבין קושי מתמשך לנהל פעולות יומיומיות שהאדם ידע לבצע בעבר.
המשמעות המקצועית של ההבחנה הזאת חשובה: כשמופיע שינוי בזיכרון, בחשיבה או בהתנהגות, מסתכלים על גילו של האדם וגם על השינוי ביחס לתפקוד הרגיל שלו. גם מצבים רפואיים, תרופות, דיכאון וגורמים נוספים יכולים להשפיע על הזיכרון והחשיבה.
לכן לפעמים אחד הדברים החשובים ביותר שבן משפחה או איש צוות יכול לומר הוא דווקא: "זה לא אופייני לו." כי מי שמכיר אדם לאורך זמן יודע כיצד הוא מדבר, מתנהל, מגיב ופותר בעיות וכשמשהו משתנה, הגיל לא צריך להיות סוף הבירור, אלא נקודת ההתחלה להתבוננות.
מיתוס 2: "אם הוא לא מתלונן שכואב לו, כנראה שלא כואב לו"
אנחנו רגילים לחשוב על כאב כעל משהו שאדם מדווח עליו: שואלים "כואב לך?", הוא עונה ואנחנו יודעים. בגיל מבוגר התמונה יכולה להיות מורכבת יותר, במיוחד כאשר קיימים דמנציה, ירידה קוגניטיבית, קושי שפתי או מגבלה אחרת שמקשה על האדם לזהות, לתאר או לדווח על הכאב.
כאב שלא מקבל מילים לא מפסיק להיות כאב.
לכן הערכה מקצועית של כאב לא נשענת תמיד רק על דיווח מילולי. אצל אדם שמתקשה לתקשר, הצוות עשוי לחפש גם סימנים אחרים: הבעות פנים, אנחות או קולות, שינוי בתנועה, הימנעות מהפעלת איבר מסוים, אי שקט, שינוי בשינה או בתיאבון ושינוי התנהגותי שלא אופייני לאדם.
וכאן ההיכרות הופכת לכלי טיפולי של ממש.
בת שמבחינה שאבא, שבדרך כלל יושב בנחת, מתחיל לזוז שוב ושוב בכיסא, מטפלת שמכירה אישה עם דמנציה ויודעת שהכיווץ המסוים בפניה מופיע כשהיא סובלת, איש צוות שרואה שהאדם שהיה הולך לחדר האוכל מסרב פתאום לקום, כולם מחזיקים מידע חשוב.
לפעמים השאלה החשובה היא "האם משהו בהתנהגות שלו מנסה לומר לנו שכואב לו?"
זו בדיוק המשמעות של טיפול שרואה את האדם גם כשהוא מתקשה לדבר בשם עצמו.
מיתוס 3: "נפילות הן חלק בלתי נמנע מההזדקנות"
נפילות אכן שכיחות יותר בגיל המבוגר, אבל זה לא אומר שהן בלתי נמנעות.
ה-CDC מדגיש שניתן למנוע נפילות רבות ושמניעה מקצועית מתחילה בהערכת גורמי הסיכון ולא בהנחה ש"ככה זה בגיל הזה". בין הגורמים שניתן לבדוק נמצאים תרופות שעלולות לגרום לסחרחורת או ישנוניות, כוח ושיווי משקל, ראייה, בטיחות סביבת הבית ומצבים רפואיים נוספים.
ויש גם את מה שקורה אחרי הנפילה.
לעיתים האדם עצמו מתחיל לפחד, הוא הולך פחות כדי לא ליפול, מוותר על היציאה החוצה, מעדיף שמישהו אחר יביא לו דברים ומצמצם בהדרגה את התנועה, אלא שחוסר תנועה עלול להחליש את הגוף עוד יותר ולפגוע בעצמאות.
ולכן מניעת נפילות היא לא רק ניסיון למנוע את האירוע הבא, היא ניסיון לשמור על האיזון העדין שבין בטיחות לבין תפקוד ועצמאות.
מיתוס 4: "ככל שעושים יותר בשביל אדם מבוגר, כך מטפלים בו טוב יותר"
זה אולי אחד המיתוסים שנולדים מהמקום הכי אוהב.
קשה לראות אדם שאנחנו אוהבים נאבק בכפתור של חולצה, מתאמץ לקום מהכיסא או לוקח זמן רב להכין לעצמו כוס שתייה, האינסטינקט כמעט אוטומטי הוא לעשות בשבילם.
כמובן צריך גם לעזור, טיפול טוב כולל תמיכה, השגחה ולעיתים גם ביצוע מלא של פעולות שהאדם כבר לא מסוגל לבצע בבטחה, אבל בעולם הגריאטרי והשיקומי יש חשיבות רבה ליכולת לבצע פעילויות יומיומיות – ADL, Activities of Daily Living: לבוש, רחצה, אכילה, ניידות ופעולות בסיסיות נוספות. היכולת לבצע אותן היא חלק משמעותי מהערכת התפקוד והעצמאות של אדם מבוגר.
ולכן עזרה טובה היא לא בהכרח עשייה במקומו, לפעמים היא להניח את הבגד כך שיוכל ללבוש אותו בעצמו, לתת עוד דקה לפני שאנחנו מושיטים יד, להתאים את הסביבה, לפרק משימה לכמה שלבים ולסייע רק בחלק שבו באמת נדרשת עזרה.
בכל פעם שאדם עדיין יכול לעשות משהו בעצמו, הוא לא רק מפעיל שריר או מבצע פעולה טכנית. הוא שומר גם על תחושת המסוגלות שלו.
מיתוס 5: "דיכאון, הסתגרות ואובדן עניין הם טבעי בגיל השלישי"
הגיל השלישי יכול להביא איתו אובדנים אמיתיים: פרישה מעבודה, שינוי במעמד ובתפקיד, ירידה ביכולות, אובדן של בני זוג וחברים ולעיתים צמצום של העולם החברתי.
עצבות מול אובדן היא אנושית.
דיכאון, לעומת זאת, הוא לא חלק טבעי מהזדקנות. המכון הלאומי לזיקנה בארה"ב -NIA מדגיש שרוב המבוגרים דווקא מדווחים על שביעות רצון מחייהם, גם כאשר הם מתמודדים עם יותר מחלות או מגבלות גופניות. הוא גם מציין שבגיל המבוגר דיכאון עשוי להיות קשה יותר לזיהוי: עצב הוא לא תמיד הסימן הבולט ולעיתים נראה דווקא חוסר עניין, קהות רגשית, שינוי בשינה, ירידה באנרגיה או תלונות גופניות.
וכאן שוב קל ליפול למלכודת של הגיל, כשאדם צעיר מפסיק לצאת מהבית, מוותר על דברים שאהב ומתרחק מאנשים, אנחנו נוטים לשאול מה קרה. כשהוא בן 85, לפעמים אנחנו אומרים: "מה כבר יש לו לעשות?"
אבל הצורך בשייכות, בקשר, בהנאה ובמשמעות לא פורש לגמלאות, גם בגיל 85 מותר להתגעגע, להתאהב, לצפות למחר, לרצות חברה, להשתעמם, להתעניין, לצחוק ולהרגיש שהיום הזה עדיין שייך לי.
מיתוס 6: "מי שיש לו דמנציה כבר לא מבין מה קורה סביבו"
אבחנה של דמנציה יכולה להפחיד מאוד את המשפחה ועם הזמן, כשהמילים מתמעטות, הזיכרונות מתערבבים והתקשורת נעשית מורכבת יותר, קל להתחיל לדבר על האדם במקום לדבר איתו.
דמנציה היא לא מתג שעובר מ"יש הבנה" ל"אין הבנה".
דמנציה היא שם כולל לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים ברמה שמפריעה לחיי היומיום והיא יכולה להשפיע על חשיבה, זיכרון, שפה, קשב, תפיסה והתנהגות. יש סוגים שונים של דמנציה, דרגות חומרה שונות והבדלים משמעותיים מאוד מאדם לאדם.
אדם עשוי להתקשות לזכור מי ביקר אתמול, אבל להגיב לקול מוכר, הוא עשוי לא למצוא את המילה שהוא רוצה, אך לזהות את הטון שבו מדברים אליו, הוא עשוי להתקשות להסביר מה מפריע לו ועדיין לחוות נוחות, מתח, חיבה, פחד או ביטחון, לכן אובדן של יכולת אחת לא מאפשר לנו להניח שכל שאר היכולות אבדו יחד איתה.
ויש לכך משמעות עמוקה באופן שבו אנחנו מטפלים: להמשיך לפנות לאדם ישירות, להסביר לפני שנוגעים בו או מבצעים פעולה בגופו, לא לנהל מעל ראשו שיחה כאילו הוא לא נמצא בחדר, לתת זמן לתגובה, להשתמש במשפטים פשוטים וברורים, לשים לב לא רק למילים, אלא גם למבט, להבעה ולתגובה. גם כשהדמנציה משנה את הדרך שבה האדם פוגש את העולם, האדם עדיין נמצא בתוך המפגש.
מיתוס 7: "כשאדם הופך לסיעודי, המחלה או המגבלה הן כבר מה שמגדיר אותו"
יש רגע שבו השפה עצמה מתחילה להשתנות.
"הוא סיעודי, היא דמנטית, הוא בכיסא גלגלים, "היא תלויה לחלוטין."
אלה אולי תיאורים שימושיים לצורך רפואי או תפקודי, אבל הם לעולם לא יכולים להיות תיאור של אדם שלם.
בעולם הטיפול התפתחה לאורך השנים תפיסה של Person-Centered Care – טיפול ממוקד אדם. בבסיסה עומדת הבנה פשוטה וחשובה: טיפול לא נבנה רק סביב המחלה או המשימה שצריך לבצע, אלא סביב האדם שחי איתן, ההיסטוריה שלו, העדפותיו, הערכים שלו, ההרגלים, הבחירות והדברים שנותנים לו תחושת זהות ומשמעות.
גם אדם שזקוק לעזרה ברחצה יכול לבחור איזו חולצה הוא רוצה ללבוש.
גם אדם שלא יכול להכין לעצמו ארוחה עדיין יכול לאהוב מאכל מסוים ולשנוא אחר.
גם אדם שאיבד יכולות רבות יכול להיות מי שתמיד אהב מוזיקה, מי שצריך שקט בבוקר, מי שמתרגש כשהנכדה נכנסת לחדר או מי שלא אוהב שממהרים אותו.
התלות יכולה להשתנות, הגוף יכול להשתנות, הזיכרון יכול להשתנות.
האדם השלם לא נמחק יחד איתם.
אולי הגיע הזמן להחליף את המיתוסים בסקרנות
מיתוסים הם קיצורי דרך, הם עוזרים לנו להסביר עולם מורכב במשפט אחד: זה הגיל, הוא לא אמר שכואב, היא כבר לא מבינה, עדיף שנעשה בשבילו.
אבל בני אדם הם עולם ומלואו וככל שהגיל מתקדם והאדם זקוק לנו יותר, דווקא אז מוטלת עלינו האחריות להתבונן קצת יותר לעומק: לא להניח לפני שבדקנו, לא לפרש לפני שהקשבנו ולא למהר לקחת ממנו יכולת שעוד קיימת רק מפני שקל יותר לעשות במקומו.
ברשת 'ביחד', טיפול מקצועי מתחיל בידע, בהיכרות עם תהליכי הזדקנות, בהערכה נכונה של כאב ותפקוד, במניעת נפילות, בזיהוי שינויים ובהבנת המורכבות של מחלות זקנה ובריאות הנפש, אבל הוא לא מסתיים שם.
לצד כל הידע המקצועי נמצא אדם, אדם שחי חיים שלמים לפני שהזדקק לעזרה ושממשיך לחיות אותם גם עכשיו, עם סיפור, עם רצונות, עם הרגלים, עם יכולות, עם קשרים, עם ימים טובים יותר וטובים פחות.
פחות הנחות. יותר הקשבה, פחות "ככה זה בגיל הזה", יותר לראות את האדם שנמצא מולנו.
