ריח התפוח המתבשל בדבש, המנגינה המוכרת של תפילת החג, טעמו של המתכון שעבר במשפחה במשך שנים או קולו של אדם קרוב המברך בדיוק באותו הניגון. עבור רובנו, אלה חלקים מוכרים מראש השנה. עבור אדם המתמודד עם ירידה קוגניטיבית או דמנציה, הם עשויים להיות הרבה יותר מכך: מפתח לזיכרון, שער לרגש וגשר אל תחושת זהות ושייכות.
דמנציה משפיעה על היכולת לזכור אירועים, להתמצא בזמן ובמקום, לשלוף מילים ולעבד מידע חדש. אולם הזיכרון האנושי הוא לא מערכת אחת שנחלשת בבת אחת ובאותו האופן, גם כאשר פרטים, שמות או אירועים מהזמן האחרון מיטשטשים, זיכרונות ותיקים, תחושות מוכרות ודפוסים שנצרבו לאורך שנים עשויים להישאר נגישים.
לכן קורה שאדם לא זוכר מה אכל בבוקר, אך משלים שורה מתוך תפילה ששמע בילדותו. הוא מתקשה לזהות את התאריך, אך מגיב בחיוך למנגינת חג מוכרת. הוא לא מצליח לספר במילים מהיכן מוכר לו הריח ובכל זאת משהו בפניו משתנה כשהחדר מתמלא בניחוח של תבשיל שנהגו להכין בבית הוריו.
זהו האופן שבו החג שנשמר בזכרון הגוף.
זיכרון הוא לא רק סיפור שאנחנו מצליחים לספר
כאשר אנחנו חושבים על זיכרון, אנחנו נוטים למדוד אותו באמצעות שאלות: האם האדם זוכר מי הגיע לבקר? האם הוא יודע היכן חגג את ראש השנה בילדותו? האם הוא מזהה את בני המשפחה?
אלא שהיכולת לענות על שאלות היא רק רובד אחד של הזיכרון. לצד הזיכרון המודע של עובדות ואירועים, קיימים גם זיכרון רגשי, זיכרון חושי וזיכרון של פעולות והרגלים שנלמדו וחזרו על עצמם לאורך החיים.
לכן אדם עשוי שלא לזכור את תוכן הביקור המשפחתי ובכל זאת לשאת עמו את תחושת החום שנוצרה בו. הוא יכול שלא לזהות במילים את השיר המתנגן, אך לנוע בקצב, להצטרף למנגינה או להירגע למשמע הצלילים.
מחקר שנערך באוניברסיטת איווה בקרב אנשים עם מחלת אלצהיימר המחיש זאת היטב. המשתתפים צפו בקטעי סרט שעוררו שמחה או עצב. אף שהתקשו לזכור את הסרטים זמן קצר לאחר הצפייה, הרגשות שהתעוררו בהם המשיכו להתקיים גם לאחר שפרטי האירוע נשכחו. החוקרים מצאו כי התחושה יכולה להישאר גם כשהאדם כבר לא מסוגל להסביר מה עורר אותה. לממצא הזה משמעות עמוקה עבור בני משפחה ואנשי טיפול: ייתכן שהאדם לא יזכור מה עשינו יחד, אך האופן שבו גרמנו לו להרגיש עשוי להמשיך ללוות אותו.
כמו לטעמים וריחות גם למוזיקה יש יכולת יוצאת דופן לעורר זכרונות אוטוביוגרפיים, תנועה, תקשורת ורגש. שירים שהאדם שמע פעמים רבות לאורך חייו נקשרים לתקופות, לאנשים, לטקסים ולחוויות משמעותיות. לעיתים די בכמה צלילים כדי לעורר תגובה.
מחקר מוחי שפורסם בכתב העת Brain בחן את האזורים הקשורים לזיכרון מוזיקלי ארוך טווח. החוקרים מצאו כי אזורים שהשתתפו בזיהוי מוזיקה מוכרת היו בין האזורים שהראו פגיעה פחותה יחסית במדדים מסוימים של מחלת האלצהיימר. הממצאים מספקים הסבר אפשרי לכך שזיכרון מוזיקלי עשוי להישמר גם כאשר מערכות זיכרון אחרות נפגעות. עם זאת, חשוב לדייק: לא כל יכולת מוזיקלית נשמרת אצל כל אדם ובכל שלב והתגובה תלויה במהלך המחלה ובהיסטוריה האישית.
בראש השנה, המוזיקה מקבלת עומק נוסף, היא חלק מטקס שחזר לאורך עשרות שנים. פיוט מבית הכנסת, שיר שנהגו לשיר סביב השולחן או נוסח הברכה של אחד ההורים יכולים לשאת בתוכם שכבות של בית, אמונה, קהילה ומשפחה.
דווקא משום כך, הבחירה במוזיקה צריכה להיות אישית, שיר מוכר לאדם מסוים יכול להיות חסר משמעות עבור אדם אחר. ברשת ביחד, ההיכרות עם סיפור החיים של כל דייר היא חלק מהיכולת ליצור עבורו סביבה שיש בה ביטחון, כבוד ושייכות. כאשר מכירים את המנגינות שליוו אדם לאורך חייו, אפשר לפגוש אותו דרך העולם שממנו בא ולא רק דרך מצבו בהווה.
הריח שמחזיר לרגע אחד זיכרון של בית שלם
חוש הריח קשור באופן הדוק למערכות מוחיות המעורבות ברגש ובזיכרון. לכן ריח מוכר עשוי לעורר זיכרון במהירות, עוד לפני שהאדם מצליח לזהות אותו או לתאר אותו במילים. התופעה מוכרת לרבים: ניחוח מסוים מופיע ולרגע אנחנו שוב במטבח של סבתא, בחצר הילדות או ליד שולחן שכבר אינו קיים.
מחקר בקרב אנשים עם מחלת אלצהיימר קלה מצא כי חשיפה לריחות ולמוזיקה סייעה להם להעלות זיכרונות אוטוביוגרפיים ממוקדים יותר, בעלי עוצמה רגשית גבוהה יותר, לעומת מצב שבו התבקשו להיזכר ללא גירוי חושי. הריח אף סייע לקצר את משך הזמן שנדרש לשליפת הזיכרון. לדברי החוקרים, הגירוי החושי עשוי לאפשר לזיכרון להופיע בצורה ספונטנית יותר, בלי להישען באותה מידה על חיפוש מודע ומאמץ קוגניטיבי.
בתקופת החגים קיימים סביבנו גירויים רבים שעשויים לשאת זיכרון: ריח של חלה שנאפתה, תפוח בדבש, רימון שנפתח, מרק חגיגי, תבלין מסוים או בושם שהיה מזוהה עם אדם אהוב. גם טעמים מוכרים יכולים לשמש עוגן ולחבר את האדם לחוויה שהייתה חלק מחייו במשך שנים.
.
המסורת היא גם עוגן של זהות
מסורות מספרות לנו מי אנחנו, מאין באנו ולאיזו קבוצה אנחנו שייכים. עבור אדם המתמודד עם ירידה קוגניטיבית, טקס מוכר יכול להציע סדר בתוך מציאות שהופכת לעיתים מבלבלת.
הברכה החוזרת, המפה המוכרת, סדר המאכלים, צלילי התפילה והתכנסות המשפחה יוצרים רצף בין העבר להווה. הם מאפשרים לאדם לחוות את החג גם כאשר הוא לא זוכר באיזו שנה אנחנו או מי הכין את הארוחה.
יש בכך גם שינוי באופן שבו אנחנו תופסים השתתפות, אדם לא צריך לזכור את כל מילות התפילה כדי להיות שותף בה, מבט שמתעורר, יד שנעה עם המנגינה, מילה שמופיעה לפתע או תחושת רוגע הם צורות של תקשורת ושל השתתפות.
הגישה הזאת נמצאת בלב העשייה של רשת ביחד: לראות את האדם השלם, את סיפור חייו, את העדפותיו ואת הכוחות שעודם קיימים בו. הטיפול לא מתמקד רק במה שנחלש, אלא גם בדרכים שנותרו פתוחות לקשר. לעיתים הדרך עוברת דרך שיחה, ולעיתים דרך צליל, טעם, ריח או מגע מוכר.
אחד הניואנסים החשובים ביותר בתקשורת עם האדם הוא ההבדל בין הזמנה להיזכר לבין בחינה של הזיכרון. שאלות כמו “אתה זוכר מי הכין את זה?”, “איפה היינו חוגגים?” או “איך קוראים לשיר הזה?” עלולות להציב את האדם מול הקושי שלו ולעורר מבוכה ותסכול.
אפשר לבחור בשפה פתוחה ורכה יותר:
- “הריח הזה מזכיר לי את ארוחות החג, מעניין מה הוא מעורר אצלך.”
- “זה שיר שנהגו לשיר בהרבה בתים בראש השנה.”
- “חשבנו שתיהני לטעום משהו מוכר.”
- “אפשר פשוט להקשיב יחד.”
במקום לדרוש מן האדם למצוא את הזיכרון, אנחנו יוצרים תנאים שבהם הזיכרון או הרגש יכולים להגיע מעצמם וגם אם אינם מגיעים, עצם החוויה המשותפת עדיין יכולה להיות נעימה ובעלת משמעות.
כיצד ליצור חג שמדבר אל הזיכרון הרגשי?
לשם כך אין צורך הפקה גדולה, לעיתים דווקא המחוות הפשוטות והמדויקות הן שמצליחות להגיע עמוק יותר:
- לבחור שירים ופיוטים שהאדם אהב ושקשורים לתקופה משמעותית בחייו.
- להכין מאכל מוכר תוך התחשבות בצרכים תזונתיים, במרקם המזון ובהנחיות רפואיות.
- להביא חפץ מסורתי, סידור תפילה, תמונה ישנה או כלי שהיה חלק משולחן החג המשפחתי.
- לשלב את האדם בפעולה מוכרת המתאימה ליכולותיו: קיפול מפיות, הנחת תפוחים בצלחת, טעימה, ברכה או זמזום משותף.
- לצמצם רעש ועומס ולאפשר לאדם לנוח או לפרוש כאשר החוויה נעשית מציפה.
- להישאר קשובים לתגובה ולשנות כיוון כאשר גירוי מסוים מעורר מצוקה.
- לבקש מבני המשפחה לשתף מראש בשירים, בטעמים ובמנהגים שהיו משמעותיים עבור יקירם.
העיקרון המרכזי הוא התאמה אישית. אין “שיר של אנשים עם דמנציה” ואין ריח שמעורר זיכרון אצל כולם. יש אדם מסוים, עם ביוגרפיה מסוימת, בית שגדל בו, מסורות שאהב ורגישויות הראויות לכבוד.
כי גם כשהסיפור מיטשטש, האדם נשאר
ראש השנה מזמין אותנו להתבונן בזמן: במה שחלף, במה שהשתנה ובמה שאנחנו מבקשים לשמר. במפגש עם דמנציה, השאלה מה נשאר מקבלת משמעות עמוקה במיוחד.
המחלה יכולה לשנות את הגישה אל הזיכרונות, אך היא לא מוחקת את הצורך בקשר, בחום, בכבוד ובתחושת שייכות, היא לא מבטלת את עולמו הרגשי של האדם וגם כשהוא מתקשה לבטא את החוויה במילים, הוא ממשיך להרגיש את האופן שבו פוגשים אותו.
אולי זו המתנה שמסורות החג מעניקות לנו: הן מזכירות שהקשר לא מתקיים רק דרך המילים שאנחנו זוכרים לומר, הוא מתקיים גם במנגינה משותפת, בריח שממלא את החדר, בטעם מוכר, ביד שמונחת בעדינות ובתחושה שיש לנו מקום.
ברשת ביחד, החג הוא הזדמנות ליצור את הרגעים האלה מתוך היכרות עמוקה עם כל דייר ודיירת, כי גם כאשר הזיכרון משנה את פניו, הדרך אל האדם עדיין קיימת, לעיתים צריך רק להקשיב אחרת כדי למצוא אותה.
