יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום המוקדש להתייחדות עם הקורבנות שנספו בשואה ועם סיפורם מעורר ההשראה של ניצולי השואה ששרדו כדי לספר לדורות הבאים על התופת שחוו ולשמר את המורשת היהודית.
ואדים מוציק ואלכסנדרה פריימן עברו תלאות ונתקלו בקשיים ואתגרים רבים בתקופת השואה ולא אבדו מעולם תקווה.
כיום שניהם דיירים בבתי האבות של רשת ביחד בבני ברק.
ואדים מוציק ניצול השואה שחיסל 66 נאצים וזכה בעיטורי גבורה-
"מריחים את אבק השריפה של יום הניצחון, אבק השריפה והדמעות"
מוציק ואדים, בן 95, נולד בברדיצ'ב בשנת 1927 ועלה לישראל לפני 5 שנים מאוקראינה. כבר כשהיה בן 14 שנה התנדב להתגייס לצבא האדום וסיים שירותו רק לקראת סוף שנות ה-80' לאחר 46 שנות קריירה צבאית, בדרגת אלוף משנה מוערך ומעוטר.
כנער צעיר אשר שירות הצבא הגדול ביותר בעולם בתקופת למלחמת העולם השניה, נחשף למראות הקשים מכל – דם ואש, רסיסים ופיצוצים, הרוגים ופצועים. מראות ימי המלחמה אשר נחרטו בליבו ובמחשבותיו ומלווים אותו עד היום.
"מריחים את אבק השריפה של יום הניצחון, אבק השריפה והדמעות" הוא פתגם רוסי עתיק שמוציק משתמש בו בכדי לתאר את הסיטואציה שחווה: הניצחון אמנם הגיע ואנו חופשיים, אבל הוא עלה בהרבה עמל יזע ודמעות.
בברדיצ'ב בה נולד מוציק, ערב מלחמת העולם השניה, היתה קהילה יהודית גדולה מאד שמנתה כ-50 אלף יהודים, אשר לא ברחו מהעיר לפני המלחמה ורוכזו בגטו בפאתי העיר "כ-70% מתושבי העיר היו יהודים, התגוררו בגטו, רובם נרצחו על ידי הנאצים או שנשלחו למחנות עבודה", מספר מוציק.
אמו של מוציק, ולנטינה, היתה רופאה כירורגית והיא גויסה לצבא בשלב מוקדם של מלחמת העולם השניה לטובת שירות בבית החולים הצבאי. מוציק הצטרף אליה כחייל מתנדב, עד הגיעו לגיל גיוס בשנת 1941, והצטרף כחייל ממן המניין לצבא האדום בו שירתו למעלה מ-500 אלף יהודים.
השנים רבות חלפו מאז וכמעט ולא נשאר מי שיספר את סיפורם של החיילים היהודים ששירתו בצבא האדום. חלקם היו קצינים וגנרלים שנלחמו בגבורה אדירה, ורבים מהם נפלו בקרב. המלחמה שלהם היתה אל מול הנאצים, ייצגו את "אמא רוסיה" ובהגנה על בני עמם היהודים.
"לא אשכח את ה-9 במאי 1945" אומר לנו מוציק "היום בו הצבא האדום שלחם לצד בעלות הברית ניצח במלחמה. הלוחמים נכנסו לברלין, הפסיקו את שפיכת הדמים הנוראה באירופה ואת השמדת היהודים. כך הסתיימה מלחמת העולם השניה."
זה היה ניצחון היסטורי, אחרי ארבע שנים של התמודדות עם גרמניה הנאצית ובמחיר כבד של מיליוני הרוגים, פצועים ושבויים. לוחמי הצבא האדום היו עסוקים בניסיון לשקם את עצמם, אומר מוציק, "חזרתי לברדיצ'ב שלא היתה כפי שהכרתיה לפני המלחמה. העיר היתה הרוסה, התושבים ביקשו לחזור לשגרה נורמלית, אך אני לא יכולתי, וגם לא הרגשתי גבורה גדולה ושמחה, נשלחתי לבית הספר לקצינים."
חיילים נאצים רבים הסתתרו באזור הגבול של בלרוס, ליטא ופולין, ועל מוציק וחבריו הוטלה המשימה לאתר את מקומות המסתור וללכוד אותם. ההערכה המודיעינית היתה שכ-25 אלף חיילים נאצים מסתתרים בבונקרים ובמקומות מסתור שונים במקום, ומוציק היה שותף להקמת חטיבה שמטרת היתה לכידה וחיסול החיילים הנאצים, ובכך עסקו במשך כחמש שנים, עד תחילת שנות ה-50 "ניהלנו קרבות קשים, רדפנו אחריהם לשדות וליערות, לכדנו והסגרנו את אלה שנותרו בחיים" משתף מוציק, "חלקם נתפסו ללא כלי נשק, היו שרויים בפחד גדול, התחננו על חייהם וטענו שהתנגדו למלחמה ולא רצו בכלל להרוג."
על דש ג'קט החליפה של מוציק עיטורי גבורה רבים, בין היתר, על כי הצליח להביא לחיסולם של 66 נאצים, והוא אומר, כי מצטער שלא הצליח להגיע ליותר.
עם השנים נישא לגלינה שעבדה בתחום המלונאות באזור ברדיצ'ב ולשניים בן יחיד – אדוארד שעובד כיום בנתב"ג.
לפני חמש שנים סגר מוציק מעגל ועלה לישראל עם אשתו גלינה ,שנפטרה לפני שנתיים וחצי. מאז הוא מתגורר בבית אבות "עטרת רימונים", המשתייך לרשת ביחד בבני ברק וזוכה לביקורים תכופים של בני משפחתו.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום משמעותי ומלא בזיכרונות עבר עבור מוציק . יום בו הוא נזכר בחבריו ששירתו לצידו בצבא האדום והלכו לעולמם במהלך מלחמת העולם השניה.
הבן אדוארד מספר שאביו מעודכן בחדשות לגבי המלחמה ,עוקב ומתעניין דרך ערוץ 9 בחדרו בבית האבות "עטרת רימונים" בבני ברק, כואב לו מאד על המצב ושמתרחשת "מלחמת אחים" ותקוותו שתסתיים בקרוב.
עדות נוספת, של אלכסנדרה פריימן, ניצולת השואה המתגוררת במרכז סיעוד וותיקים , בת 86, שמספרת את סיפורה האישי עם המון כאב, דמעות וסערת רגשות, אך גם עם המון תקווה והערכה על הניסים הרבים שחוותה ועל תקווה שלעולם לא נחווה עוד סיפור שכזה.
אלכסנדרה נולדה באוקראינה בשנת 1935, והייתה כבת חמש וחצי כאשר החלה המלחמה. כחודש לפני תחילת המלחמה, ב – 24 במאי 1941, נפטר אביה של אלכסנדרה והן נותרו אמה, אחותה הגדולה והיא.
לפני תחילת המלחמה דיברו רבות בביתה על כך שעומדת לפרוץ מלחמה וכי על היהודים לברוח ולהסתתר. בחודש יוני, בשנת 1941 התחילה המלחמה באוקראינה וכל העיר הייתה מלאה בחיילים.
מיד לאחר פרוץ המלחמה השכן, שהיה יהודי, המליץ להם לברוח דרך תחנת הרכבת. וכך הם עשו; אלכסנדרה, אימה ואחותה הגיעו במהירות לתחנת הרכבת שהייתה עמוסה באנשים שניסו לברוח מההפצצות, הרכבת הייתה ארוכה ועמוסה באנשים, את הילדים הכניסו לקרונות מיד אך אימה נשארה מחוץ לקרון. הקצין האוקראיני שעמד בכניסה לקרון שאל את אימה האם הם יהודים? כאשר אימה נענתה בחיוב הוא אמר לה בלעג – אתם בורחים ומשאירים את האנשים שלכם פה?!", אימה בכתה והתחננה לקצין האוקראיני שיכניס אותה לקרון משום שבנותיה כבר נמצאות בפנים, לבסוף הוא הסכים. לאחר נסיעה ארוכה הם הגיעו לעיר ליד קייב, בה היו פיצוצים בכל מקום, הם התחילו לברוח לכל עבר, לא ידעו לאן הם רצים , פשוט רצו על חייהם.
כאשר נגמרו ההפצצות, הגיעו לאחר ריצה ארוכה, לעיר שנקראת דנייפרופטרובסק. שם הועברו בספינה למקום מחסה, לא אכלו ולא שתו מספר ימים, היו רעבים וחולים. לא הצליחו להגיע לבית המחסה. כאשר הגיעו לעיר התחילו מיד יריות לכיוונם אז התחילו לרוץ לכיוון היער, ללא נעליים, עם קוצים שנכנסו להם לרגליים, ביער, הייתה שורה של חביות שהצילו את חייהם, הם ספגו במקומם את כל הכדורים. הם רצו ללא הפסק עד שהגיעו לתחנת רכבת להעברת בעלי חיים, הקרונות היו ללא גג, הם רצו במהירות כי לא רצו למות, פחדו מאד אבל לא הספיקו את הרכבת, קיוו שהרכבת הבאה תגיע מהר. אמרו להם שהרכבת שפספסו הופצצה וכל מי שהיה בתוכה נהרג. היה להם מזל גדול. כאשר הגיעה רכבת נוספת, הקרונות שלה היו מלאים בחולות, לכן כולם התחילו להוציא מהר את החולות מהקרונות, כדי שיוכלו להיכנס לתוכם. הרגליים של אימה היו נפוחות מאד והן כאבו לה.
כשעלו לקרון, ראו שם "חוליגנים", הם הראו להם סרטונים כיצד הגרמנים הורגים את היהודים, אחד הנוסעים אמר להם לא להסתכל לשם כי יש אנשים שהשתגעו. לאחר נסיעה קצרה ברכבת אמרו להם שיתחילו לשחרר גז ולכן חילקו להם חתיכות צמר גפן. אמרו לאימה שהם חייבים לשכב על הריצפה ושהיא תשכב מעליהם. לבסוף הגיעו ליער, שם התחילו לחתוך עצים ולכסות את הקרונות משום שהיו חשופים, לא רצו להתגלות. המשיכו ברכבת עד שהגיעו לעיר סטלינגרד שברוסיה. שם לקחו אותם לעבוד בשדה, בקור של מינוס 40 מעלות, ללא אוכל.
הניצולים הועסקו על ידי רוסים אשר קיבלו אותם כפליטים לתוך רוסיה והשתמשו בהם ככוח עבודה, אך לא הביאו להם שכר עבור עבודתם, לא הביאו להם אוכל.
יום אחד אימה עבדה בשדה ואחד מהחוליגנים, שהיה אנטישמי, לקח את אלכסנדרה וזרק אותה לתוך הבאר, רק בגלל שהיא יהודייה. במקרה עבר שם גבר שעזר לה והוציא אותה מהבאר. מאוחר יותר גילתה אלכסנדרה שבזמן שזרקו אותה לבאר, לקחו את אחותה ואנסו אותה .
כאשר הגרמנים החלו להתקרב לסטלינגרד, רוסיה הטילה עוצר על העיר כך שאף אחד לא יוצא ולא נכנס לעיר. בעקבות העוצר היה המון עוני ורעב ואנשים מתו בגלל הרעב. אימה פגשה במקרה את הדוד שלה שהביא לה מעט קרוטונים וזה מה שהם אכלו וכך חיו במשך שנה.
הם פגשו פלוגה של חיילים רוסים ואימה ביקשה שיעזרו להם לצאת מהמושבים שליד סטלינגרד משום שהייתה סכנה גדולה ליהודים והיו הפצצות. החיילים הסכימו להוציא אותם משם בתנאי שאימה תקיים איתם יחסי מין. אימה הייתה מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל להגן עליהם ולהציל אותם אז היא נענתה לדרישה של החיילים. לאחר חודש בדרכים ללא אוכל הגיעו לאוזבקיסטן, שם אימה עבדה במפעל של נשק אשר עבדו בו יהודים, הם חיו בבתים תת קרקעיים, עשויים מבוץ, הלכו לישון ללא שמיכות או בד להתכסות בו ולהגן על עצמנו מהקור הנוראי, קיבלו כרטיסים שמקציבים להם לחם, 200 גרם לאדם, נאלצו ללכת בכל פעם שלוש שעות על מנת להגיע לנחל כדי לשתות מים. היא זוכרת שהיו שם תנים ונחשים.
לאחר זמן מה אלכסנדרה חלתה במלריה ובדלקת עיניים בשל סופות החול שהיו שם, ולא יכלה לקבל טיפול רפואי. בשנת 1947, בתום המלחמה, החזירו אותם לבלרוס באמצעות רכבת שמעבירה אוכל ושם קיבלה טיפול רפואי והיא החלימה מהמחלה. כולם היו חולים מתת תזונה ותת היגיינה. מסע הבריחות נמשך כשנתיים עד שהגיעו לאוזבקיסטן.
בסוף המלחמה, אלכסנדרה ובני משפחתה חיפשו את סבה וסבתה אשר נעלמו מיד לאחר תחילת המלחמה ונוכחו לגלות כי אינם עוד בין החיים. סבה של אלכסנדרה היה מנגן בכינור למחייתו ולכן הוא נלקח על ידי הנאצים לנגן עבורם, כאשר סירב לעשות זאת, הם חתכו את זקנו ואת אצבעות ידיו ולאחר מכן ירו בו למוות. את סבתה לעומת זאת, תלו מיד לאחר תחילת המלחמה יחד עם כל היהודים שלא הצליחו לברוח.
אלכסנדרה עלתה ארצה בשנת 1980 יחד עם בעלה והתגוררה בירושלים, ביתה עלתה ארצה בשנת 1978 יחד עם בן זוגה.
אלכסנדרה כיום אלמנה+1, ומתגוררת מזה שנתיים בבית האבות "מרכז סיעוד וותיקים" בבני ברק של רשת ביחד.
ברשת בתי הורים "ביחד", אשר מפעילה מוסדות דיור לדיירים סיעודיים באזור המרכז והשרון, מתגוררים ניצולי שואה רבים עם סיפורי חיים מעוררי השראה על התופת שחוו, ניצולים שמשתפים בחוויותיהם ובסיפוריהם כי חשוב להם שיישאר תיעוד ועדות לדורות הבאים.
