יש שלב בחיים שבו השפה מתחילה להשתנות.
זה לא קורה בבת אחת ולא תמיד בצורה דרמטית, זה קורה בהדרגה: שמות נשכחים, רצפים מתבלבלים, שיחה שכבר הייתה חוזרת שוב ושוב ולעיתים נדמה שהקשר כפי שהכרתם אותו הולך ונחלש.
עבור בני משפחה זה רגע כואב ומבלבל, עבור צוותים מקצועיים, זה שלב שמזמין התבוננות עמוקה על תקשורת, קשר ומשמעות ובתוך ההתבוננות הזו עולה שאלה מהותית: אם האדם כבר לא זוכר, אם המילים מתערפלות וההבנה משתנה, מה עדיין מאפשר קשר? מה שנשאר פעיל, נוכח ומגיב הוא הממד הרגשי.
אדם יכול לשכוח שמות, להתבלבל בזמן ובמקום, לא לזהות פנים מוכרות ובכל זאת להגיב מיד לטון, לקצב, למבט או לנוכחות. הוא עשוי לא לזכור שיחה שנאמרה לפני רגע, אך להירגע כאשר היא נאמרת בטון רגוע ומכבד או להתכווץ כאשר היא נאמרת בלחץ ובחדות.
אין כאן קסם ואין כאן אינטואיציה, מדובר במציאות נוירופסיכולוגית מוכרת: מערכות רגשיות ולא־מילוליות במוח פועלות במסלולים שונים מאלה של הזיכרון הקוגניטיבי ולעיתים הן נשמרות גם כאשר היכולת לזכור, להבין ולנסח במילים נפגעת משמעותית.
מהו זיכרון רגשי?
זיכרון רגשי אינו זיכרון של עובדות.
הוא אינו “מי אמר מה” או “מה בדיוק קרה”, אלא הזיכרון של החוויה עצמה:
האם הרגשתי בטוח? האם כיבדו אותי? האם מישהו היה איתי באמת?
בשלבים מתקדמים של דמנציה, נפגעים תהליכים של קידוד, אחסון ושליפה של מידע מילולי ועובדתי, אך המוח אינו פועל רק דרך מילים וסיפורים, הוא פועל גם דרך מערכות שמזהות ביטחון וסכנה, מווסתות קשר ומגיבות לאיכות הנוכחות שמולן.
לכן גם כאשר לא ניתן לנהל שיחה מלאה, האדם ממשיך “להבין” את סביבתו דרך ערוצים אחרים: טון הדיבור, הבעות הפנים, הקצב, המרחק, המגע והאווירה הרגשית הכללית.
מחקרים נוירופסיכולוגיים וקליניים מצביעים על כך שבדמנציה ובפרט במחלת אלצהיימר, קיימת פגיעה מוקדמת בזיכרון המילולי והעובדתי, לצד שימור יחסי של מערכות רגשיות ולא־מילוליות. אזורים במוח הקשורים לעיבוד רגשי, כגון האמיגדלה ומעגלים לימביים נוספים, עשויים להמשיך להגיב לגירויים רגשיים גם בשלבים מתקדמים של המחלה.
מחקרים אף הראו כי אנשים עם דמנציה יכולים לשמר תגובות רגשיות לאינטראקציות חיוביות או שליליות, גם כאשר אינם זוכרים את תוכן המפגש עצמו. ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שהחוויה הרגשית נחרטת ונשמרת מעבר לזיכרון הקוגניטיבי ומדגישים את החשיבות של תקשורת רגישה, מכבדת ומותאמת-אדם כחלק בלתי נפרד מהטיפול.
למה 'איך מדברים' חשוב יותר מ'מה אומרים'?
כדי להבין זאת, אפשר לחשוב על שתי מערכות שפועלות במקביל:
המערכת הקוגניטיבית, שאחראית על הבנת מילים, זיכרון ורצף והמערכת הרגשית־חושית, שקולטת האם בטוח כאן, האם מכבדים אותי, האם מישהו איתי.
בדמנציה מתקדמת למשל, המערכת הקוגניטיבית נחלשת יותר ולכן המערכת הרגשית הופכת לשער הראשי לקשר. זה מסביר מדוע לעיתים משפט “נכון” שנאמר בטון חד יוצר התנגדות או חרדה, בעוד משפט פשוט מאוד, שנאמר בטון רגוע ומכבד, יוצר שיתוף פעולה.
המילים עצמן עשויות להתפוגג, אך האופן שבו הן נאמרות נצרב, הטון משפיע, הקצב מווסת והחוויה כולה נרשמת בגוף.
אמנם העדיפות של תקשורת רגשית אינה ייחודית לדמנציה בלבד, היא באה לידי ביטוי גם בתהליכי הזדקנות רגילים, במצבי בלבול חריף (דליריום), במצבים נוירולוגיים שונים וכן בעת סטרס, חרדה או עומס רגשי. עם זאת, בדמנציה תקשורת רגשית מקבלת משמעות טיפולית מרכזית במיוחד, בשל הפגיעה המתמשכת בזיכרון הקוגניטיבי והשפתי לצד שימור יחסי של תגובתיות רגשית. שילוב זה הופך את האופן שבו אנו מדברים, נוכחים ומתקשרים לגורם בעל השפעה מכרעת על איכות הקשר והחוויה של האדם.
איך נראה זיכרון רגשי בפועל?
בדמנציה, הזיכרון הרגשי לא תמיד נראה כמו זיכרון, הוא מתבטא לעיתים בדפוסים יומיומיים קטנים ועקביים:
- רוגע שמופיע כאשר מטפל מסוים נכנס לחדר
- הסתגרות או דריכות מול קול או גישה מסוימת
- שיתוף פעולה עם אדם אחד וסירוב עם אחר
- שיפור רגעי בהתמצאות כאשר משתמשים במוזיקה מוכרת או בקצב דיבור יציב
אלה אינם “הרגלים” בלבד, אלא ביטוי לאופן שבו החוויה הרגשית נצרבת ונשמרת.
הבשורה הטובה היא שכדי להשאיר חותם רגשי מיטיב אין צורך בשיחה מורכבת או בהסברים ארוכים, לעיתים די בהתאמות קטנות:
- האטה קלה בקצב הדיבור
- הנמכה עדינה של הטון
- שימוש במשפטים קצרים וברורים
- הימנעות מוויכוחים עובדתיים (אבל אמרתי לך…)
- תיקוף רגש לפני תיקון מציאות
- בקשת רשות לפני פעולה, גם אם אין מענה מילולי
אלה אינם ויתורים טיפוליים, אלא התאמות מקצועיות למצב נוירולוגי משתנה.
כאשר מבינים שהתגובה של אדם עם דמנציה אינה “עקשנות” אלא לעיתים ביטוי לבלבול או חרדה, משתנה גם חוויית הטיפול. יש פחות חיכוך, יותר שיתוף פעולה ויותר תחושת משמעות.
הטיפול בדמנציה הוא במובנים רבים טיפול בקשר, כאשר הצוות הוא הנוכחות היציבה שמלווה את האדם בתוך מציאות שהולכת ומתערפלת. אנשים אולי ישכחו מה נאמר להם ולעיתים גם מי אמר זאת, אך הם לעולם לא שוכחים איך גרמו להם להרגיש גם כשהזיכרון משתנה, גם כשהשפה דועכת.
לאורך השנים, דמנציה הפכה לאחת התסמונות השכיחות ביותר במסגרות גריאטריות והיא מלווה לא רק בירידה קוגניטיבית, אלא גם באתגרים רגשיים עמוקים, עבור האדם עצמו, עבור משפחתו ועבור הצוותים המלווים אותו יום־יום. בתוך מציאות זו, המשמעות של טיפול אינה נמדדת רק בפרוצדורות או בתוכניות עבודה, אלא באיכות הקשר האנושי שנוצר בכל מפגש.
ברשת “ביחד”, ההבנה הזו עומדת בבסיס העשייה: לראות את האדם גם כשהשפה משתנה, להקשיב למה שנאמר בלי מילים ולבחור פעם אחר פעם בתקשורת שמעניקה ביטחון, כבוד ותחושת שייכות.
