אלכסנדרה פריימן, ניצולת שואה, היום בת 86, מספרת את סיפורה האישי עם המון כאב, דמעות וסערת רגשות, אך גם עם המון תקווה והערכה על הניסים הרבים שחוותה ועל תקווה שלעולם לא נחווה עוד סיפור שכזה.
אלכסנדרה נולדה באוקראינה בשנת 1935, בעיר שמרחקה כ- 40 ק"מ מפולין והייתה כבת חמש וחצי כאשר התחילה המלחמה. כחודש לפני תחילת המלחמה, בתאריך ה – 24 במאי 1941, נפטר אביה של אלכסנדרה והן נותרו אמה, אחותה הגדולה והיא.
לפני תחילת המלחמה דיברו רבות בבית על כך שעומדת לפרוץ מלחמה וכי על היהודים לברוח ולהסתתר. בחודש יוני, בשנת 1941 התחילה המלחמה באוקראינה, "אני זוכרת שישבתי על המדרגות של הבית משחקת בבובה ופתאום ראיתי שמיים אדומים ושחורים והבנתי שהתחילה המלחמה, כל העיר הייתה מלאה בחיילים".
מיד לאחר פרוץ המלחמה השכן, שהיה יהודי גם הוא, אמר כי עלינו לברוח ולרוץ לתחנת הרכבת. וכך עשינו; אני, אימי ואחותי, רצנו הכי מהר שיכולנו לתחנת הרכבת שהייתה עמוסה באנשים שניסו לברוח מההפצצות, הרכבת הייתה ארוכה מאוד ועמוסה באנשים, את הילדים הכניסו לקרונות מיד אך אימי נשארה מחוץ לקרון. "אני זוכרת שהיה קצין אוקראיני בכניסה לקרון שאמר לאימי – מה אתם יהודים? – כאשר אימי ענתה בחיוב הוא אמר לה בלעג – אתם בורחים ומשאירים את האנשים שלנו פה?!", אימי בכתה והתחננה לקצין האוקראיני שיכניס אותה לקרון משום שבנותיה כבר נמצאות בפנים, לבסוף הוא הסכים. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לעיר ליד קייב, "היו פיצוצים בכל מקום, התחלנו לברוח לכל מקום אליו נשאו עינינו, לא ידענו לאן אנחנו רצים, פשוט רצנו על חיינו".
כאשר נגמרו ההפצצות, הגענו, לאחר ריצה ארוכה, לעיר שנקראת דנייפרופטרובסק. שם הועברנו בספינה למקום מחסה, לא אכלנו ולא שתינו מספר ימים, היינו רעבים וחולים. לא הצלחנו להגיע לבית המחסה, הספינה שהעבירה אותנו טבעה. כאשר הגענו לעיר, היכן שהיה צריך להיות בית המחסה, התחילו מיד יריות לכיווננו אז התחלנו לרוץ לכיוון היער, ללא נעליים, עם קוצים שנכנסו לנו לרגליים, "ביער, הייתה שורה של חביות שהסתתרנו מאחוריה תוך כדי ריצה. החביות הצילו לנו את החיים, הם ספגו במקומנו את כל הכדורים". רצנו ללא הפסקה עד שהגענו לתחנת רכבת להעברת בעלי חיים, הקרונות היו ללא גג, ניסינו להספיק את הרכבת, רצנו הכי מהר שיכולנו, לא רצינו למות, פחדנו, אבל לא הספקנו את הרכבת, קיווינו שהרכבת הבאה תגיע מהר. "אמרו לנו שהרכבת שפספסנו הופצצה וכל מי שהיה בתוכה נהרג", היה לנו מזל גדול. כאשר הגיעה רכבת נוספת, הקרונות שלה היו מלאים בחולות, לכן כולם התחילו להוציא מהר את החולות מהקרונות, כדי שנוכל להיכנס לתוכם. "אני זוכרת את הרגליים של אימא שלי, הן היו כל כך נפוחות והן כאבו לה מאוד".
כשעלינו לקרון, ראינו שם "חוליגנים", הם הראו לנו סרטונים כיצד הגרמנים הורגים את היהודים, אחד הנוסעים אמר לנו לא להסתכל לשם כי יש אנשים שהשתגעו. לאחר נסיעה קצרה ברכבת אמרו לנו שיתחילו לשחרר גז ולכן חילקו לנו חתיכות צמר גפן. אמרו לאימא שלי שאנחנו חייבים לשכב על הריצפה ושהיא תשכב מעלינו. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל לבסוף הגענו ליער, שם התחלנו לחתוך עצים ולכסות את הקרונות משום שהיו חשופים, לא רצינו להתגלות. המשכנו ברכבת עד שהגענו לעיר סטלינגרד שברוסיה. שם לקחו אותנו לקיבוץ, לקחו את כל מי שניצל לעבוד בשדה, בקור של מינוס 40 מעלות, ללא אוכל.
הניצולים הועסקו על ידי רוסים אשר קיבלו אותם כפליטים לתוך רוסיה והשתמשו בהם ככוח עבודה, אך לא הביאו להם שכר עבור עבודתם, לא הביאו להם אוכל.
"אימא יום אחד עבדה בשדה ואחד מהחוליגנים, שהיה אנטישמי, לקח אותי וזרק אותי לתוך באר, רק בגלל שאני יהודייה. במקרה עבר שם גבר שעזר לי והוציא אותי מהבאר". "גיליתי אחר כך שבזמן שזרקו אותי לבאר, לקחו את אחותי ואנסו אותה".
יום אחד אימא שלי, בזמן שעבדה בשדה, ראתה מעט חיטה אז היא לקחה והחביאה אותה, אבל ה" ז'נדאם" (האישה שמפקחת על העבודה) ראתה אותה לוקחת את החיטה והיא החלה להכות אותה כל כך חזק. אימא לקחה את החיטה רק בגלל שהיינו כל כך רעבים, לא היה לנו מה לאכול, ממה לחיות.
כאשר הגרמנים החלו להתקרב לסטלינגרד, רוסיה הטילה עוצר על העיר כך שאף אחד לא יוצא ולא נכנס לעיר. בעקבות העוצר היה המון עוני ורעב ואנשים מתו בגלל הרעב. אימא שלי פגשה במקרה את דוד שלה שהביא לה מעט קרוטונים וזה מה שאכלנו. כך חיינו במשך שנה.
לאחר כשנה החלה מתקפה על העיר והתחלנו לברוח מהעיר עד שהגענו שוב ליער, שם פגשנו בחיילים רוסים אשר הלכו לכיוון אחד הערים ליד סטלינגרד אז הצטרפנו אליהם אבל גם שם הייתה מתקפה גרמנית ונאלצנו להתחבא בשירותים, היינו מכוסים בצואה, ולא הייתה לנו אפשרות להתקלח אחר כך. "אני בחיים לא אשכח את זה!".
הגענו לאיזה מושב ליד סטלינגרד ושם אמרו לאימא שלי שתמורת שק קמח היא תהיה אחראית על שוורים, אך לא יכולנו לעשות דבר עם הקמח משום שהביאו לנו קמח בלבד, ללא מים או משהו שאיתו יכולנו להכין עם הקמח אוכל. אני זוכרת שהשוורים ברחו ולכן נאלצנו לברוח שוב.
פגשנו פלוגה של חיילים רוסים ואימא שלי ביקשה שיעזרו לנו לצאת מהמושבים שליד סטלינגרד משום שהייתה סכנה גדולה ליהודים והיו הפצצות. החיילים הסכימו להוציא אותנו משם בתנאי שאימא תקיים איתם יחסי מין. אימא שלי הייתה מוכנה לעשות כל שיידרש בשביל להגן עלינו ולהציל אותנו אז היא נענתה לדרישתם של החיילים. היינו בדרכים במשך חודש, באמצעות אוניה, לא ידענו לאן פנינו מועדות, העיקר שהצלחנו לברוח, היינו חודש ללא אוכל ומים, "היינו כל כך רעבים". בסופו של דבר הגענו לאוזבקיסטן, שם אימא עבדה במפעל של נשק אשר עבדו בו יהודים, חיינו בבתים תת קרקעיים, עשויים מבוץ, הלכנו לישון ללא שמיכות או בד להתכסות בו ולהגן על עצמנו מהקור הנוראי, קיבלנו כרטיסים שמקציבים לנו לחם, 200 גרם לאדם, היינו צריכים ללכת בכל פעם שלוש שעות על מנת להגיע לנחל כדי לשתות מים. אני זוכרת שהיו שם תנים ונחשים.
לאחר זמן מה חליתי במלריה ובדלקת עיניים בשל סופות החול שהיו שם, וללא יכולת לקבל טיפול רפואי. בשנת 1947, בתום המלחמה, החזירו אותנו לבלרוס באמצעות רכבת שמעבירה אוכל ושם קיבלתי טיפול רפואי והחלמתי מהמחלה. כולם היו חולים מתת תזונה ותת היגיינה. מסע הבריחות נמשך כשנתיים עד שהגענו לאוזבקיסטן.
בסוף המלחמה, אלכסנדרה ובני משפחתה חיפשו את סבה וסבתה אשר נעלמו מיד לאחר תחילת המלחמה ונוכחו לגלות כי אינם עוד בין החיים. סבה של אלכסנדרה היה מנגן בכינור למחייתו ולכן הוא נלקח על ידי הנאצים לנגן עבורם, כאשר סירב לעשות זאת, הם חתכו את זקנו ואת אצבעות ידיו ולאחר מכן ירו בו למוות. את סבתה לעומת זאת, תלו מיד לאחר תחילת המלחמה יחד עם כל היהודים שלא הצליחו לברוח.
בימים אלו אלכסנדרה הינה אלמנה+1, היא חיה במדינת ישראל והגיעה לבית האבות שלנו לפני כשנתיים, היא עלתה ארצה בשנת 1980 יחד עם בעלה, ביתה עלתה ארצה בשנת 1978 יחד עם בן זוגה.
